יום שלישי, 19 בפברואר 2013

כביש מספר 1 קליפורניה , פארק סקויה ויוסימיטי 12-17/2/2013



12/2/13

הבוקר חזרנו אל אותה החורשה לצפות בפרפרי המונארך. כפי שהבטיחו לנו, מצאנו אלפי פרפרים כתומים ויפים מעופפים להם בין העצים. רבים מהם ניצפו על ידנו שכובים על פני הקרקע זוגות, זוגות. למזלנו הרב היתה בשעות אלו גם הסברה על ידי רנג'רים חביבים, שטרחו והביאו גם טלסקופים דרכם יכולנו להתבונן מקרוב בפקעות הפרפרים הדבוקים אל עלי העצים.




שמענו פרטים מרתקים על החיות הללו. הפרפרים מזדווגים על הרצפה. אם ההזדווגות מצליחה, הם מחכים עד שחום גופם מגיע ל55 מעלות פרנהייד ואז הזכר המותש נותר דבוק לנקבה אשר נושאת אותו מעלה, מעלה אל מעלה העצים, שם הם נישארים יחד עוד 24 שעות. כמה רומנטי... חג אהבה או לא??  מספר ההזדווגויות תלוי בהחלטת הנקבה, כשהיא מחליטה שהספיק לה, היא נודדת הלאה. הפרפרים הללו חיים 9 חודשים ומכאן, מחופי קליפורניה הם עפים אל ה-vally  של קליפורניה, שם מטילים ביצים קטנטנות בין עלי פרח מסויים {שאת שמו איני זוכרת}. הדור החדש נודד חזרה וכך הלאה. סוגים אחרים של מונארך שמגיעים מקנדה נודדים למקסיקו, שם יש מיליוני מונארכים. כאן, בחורשה הספציפית בה היינו היו כ- 16000 יחידים. לאחר ההסברים והמראות המרתקים המשכנו הלאה אל עבר מורו ביי. זוהי עיירת דייגים מקסימה ותיירותית, שהמאפיין אותה הוא סלע עצום הנטוע בלב האוקיאנוס מול חופיה.






שוטטנו להנאתנו בין המסעדות והחנויות שעל המזח. נהננו להביט בדייגים בעת מלאכתם ועוד יותר באריות הים הניצמדים לסירות ומצפים בכיליון עיניים לנתחי דגים שמנים שישפכו להם בלי משים מהדליים העמוסים לעייפה. קולות אריות הים המתחננים לאוכל נישמעים למרחוק. הם כל כך מתוקים ומהפנטים.






המשכנו לנו להסתובב כשלפתע מעדתי ונפלתי אפיים ארצה בפתאומיות.

זה כאב אין מה לומר ואת שרידי המכות שחטפתי אני מרגישה גם עכשיו בכותבי שורות אלו, אבל משחת הקסמים טראומיל מקלה ומרפאה והודות לה אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב.  המשכנו הלאה בנסיעה אל עבר סאן סימון. כביש 1 המשגע מתפתל על חוף האוקיאנוס ולכל אורך הדרך ניצפים מראות מדהימים ופראיים של צוקים במים וגלים מתנפצים בקצף לבן. 






ידענו שיש כאן באזור פילי ים ולפתע ראינו מהכביש על החוף מושבה של פילי ים. עצרנו את הקראוון, אך הסתבר שזהו שטח פרטי ואנו לא אמורים להיות בו, כדברי איש אחד שכן היה בו... המשכנו עוד קצת אל מושבת פילים שהגישה אליה מסודרת ומתויירת. עוד לפני שהתקרבנו יכולנו לשמוע את הצעקות הרמות של הפילים. כשהתקרבנו נידהמנו לגלות מושבה עצומה בגודלה. מאות פילים שכובים בצפיפות, צמודים האחד לשני. 





לזכרים יש חדק קצר והם ענקיים ושמנים במימדים מגעילים ממש. חלקם זוחלים- מתפתלים על גחונם כשגל השומן עובר בכל גופם, תוך כדי זעקות רמות. הנקבות יותר קטנות וללא חדק. בינהם המון גורים קטנטנים, חלקם ממש יונקים אל מול עיננו.



זוהי עונת ההזדווגות וההמלטות ואנו צופים במלחמות זכרים ובהזדווגויות חיות! לצפות בפיל ענק כזה דוהר על נקבה, זה מחזה מעורר רחמים. עוד דבר בולט היה כשהתקרבנו הוא החול המועף מעלה, מעלה. בתחילה לא הבנו מה זה, מהר מאוד ראינו שהפילים מעיפים מעל עצמם חול בעזרת הסנפירים שלהם שממש דומים לידיים קטנות ומכסים עצמם בחול. הם עושים זאת כמעט ללא הפסקה, כך שכל הזמן רואים חול עף באויר, מחזה משעשע.
לאחר שמיצינו את סרט הטבע המרתק הזה, המשכנו אל עיירה סמוכה בשם cambria כדי לערוך כביסות בלאנדרומאט, לאכול ארוחת ערב, להתקלח ולמצוא מקום לשנת לילה.
בעוברנו בעיירה היפיפיה והעשירה הזאת, ראינו לכל אורך הכביש הראשי, שלטים צבעוניים קטנים בצורת לב ועליהם כתובים דברים הקשורים באהבה. מקסים!



שיערנו שזה קשור ביום האהבה הקרב ובא. את הלילה העברנו בחנייה של בנק. לילה טוב!

13/2/13

בוקר טוב! הלכנו לישון מוקדם וזה היה ניפלא ועזר לגופי להחלים. בעוד כרמל ושקד ישנים, נסענו לעבר האוקיאנוס כדי להתמקם לארוחת בוקר.
איזה כיף! קמנו, התארגנו ויצאנו לעבר טירת הרסט. Hearst castle. זוהי טירה שיושבת גבוה, גבוה בהרים בנוף מטריף של מרבדי ירוק ושל האוקיאנוס.




הרסט היה אייל עיתונות ותקשורת בעל סטודיו מוצלח גם בתחום הקולנוע. עשיר כקורח. אביו שהתעשר מגילוי זהב רכש בקליפורניה שטחי אדמה נרחבים בינהם גם שטחים על חוף האוקיאנוס. שטחים אלו היו האהובים ביותר על הרסט כבר כילד. אמו של הרסט אהבה מאוד לטייל ולראות עולם. היא לקחה עמה את בנה למסעות ברחבי אירופה כבר כשהיה בן עשר, מה שהשפיע עליו ועל אישיותו המתעצבת. לאחר שנים רבות, בהיותו בן 60 החליט להגשים חלום ולבנות טירה על השטחים של אביו, בגובה רב בהרים שם נישקף נוף ירוק מדהים וכחול האוקיאנוס. על אף שכל המומחים לא האמינו שניתן להוציא אל הפועל פרוייקט שכזה, הוא האמין בו ומצא ארכיטקטית מוכשרת שהסכימה לעזור לו. בניית הטירה נפרשה על פני 15 שנים תמימות. הרסט נהנה מתהליך היצירה והכניס אל תוך הטירה את כל המוטיבים האומנותיים והארכיטקטונים שראה בהיותו ילד במסעותיו בעולם עם אמו. בניית הטירה היתה כסגירת מעגל עבורו.







היא היתה טירת תפנוקים שהיו בה ברכות מדהימות בסגנון רומי, גן חיות שלם עם זברות, דובים, אריות, לאמות ועוד... חדר אוכל לארוחות שחיתות, אולם קולנוע, מגרשי טניס, אולם בליארד ומה לא... כשהסתיימה בניית הטירה, הזמין הרסט מפורסמים וניכבדים רבים לנפוש ולהתארח בה ופינק אותם היטב. מטרתו היתה להנציח את חלומו ושכמה שיותר יהנו ממנו. היום הטירה היא רכוש של קליפורניה והפכה לפארק מדינה מטופח ושמור היטב. גם אנו הגענו אל הטירה, לצערנו לא כדי להתפנק בה אלא רק להתרשם ממנה. במרכז המבקרים נרשמנו לסיור של עשר ועשרים. השעה היתה עשר ועשרה, הגענו בדיוק בזמן! להפתעתנו קיבלנו חוברות ג'וניור רנג'רס ולהפתעתנו הגדולה עוד יותר, קיבלנו דפי הסבר בעברית! כל כך כיף שניתן להבין בקלות מה רואים! עלינו על אוטובוס שמוביל במעלה ההרים עד הטירה. הנוף הנישקף מהמם ביופיו והוא חוויה בפני עצמה. השטחים מלאים בחיות בר כולל זברות שנותרו במרחב הפתוח והתרבו בו. הן נותרו מימי גן החיות של הרסט! הגענו אל הטירה המרשימה. הגנים בה עוד יותר יפים ומרשימים והכי התלהבנו כמובן מהברכות.
 הכסאות החדשים בבריכה ...

 סוף סוף טלי ואני נחים בבריכה !!!


האחת פתוחה, בנויה בסגנון רומי עם פסלים יפים ומזרקות. השניה, עוד יותר יפה, גם היא בסגנון רומי, מקורה, מלאה פסיפסים.



דלינו רעיונות ואף צילמנו כדי שבבואנו לארץ נוכל מייד להתחיל בשיפוץ בריכת קיבוץ אלונים.
אפרתוש, אנחנו בונים עלייך בתחום התיכנון. מקווים שזה ייקח קצת פחות מ-15 שנים!
בסיום הטיול בטירה, ירדנו חזרה אל מרכז המבקרים, שם צפינו בסרט imax ניפלא על הרסט וקורותיו. מלאנו בשקיקה את חוברות הג'וניור וקיבלנו סיכות.
בדרך למטה קרוב לחוף הלכנו לצפות בזברות רועות עם פרות!


המשכנו בנסיעה לכיוון פארק הסאקויה ועזבנו לעת עתה את כביש מספר 1. במקומו קיבלנו את כביש 46 שעובר וחוצה את הרי הסיירה נבאדה. הדרך היתה כל כך יפה, שלא הצלחתי להפסיק לצלם. דרך הררית, ירוקה, מלאה עמקים נירחבים, חוות סוסים, פרות אינסוף מבצבצות להן בין הגבעות הירוקות והמון כרמים ויקבים. חוות ציוריות עם בתים צבעוניים, מידי פעם עוד ניתן לפגוש את כחול האוקיאנוס באופק ואפילו הצלחנו לזהות ממרחק את הסלע העצום של מורו ביי. הנוף הזכיר לענבל ולי את הפרינאים. מהמם!!










בסוף הדרך התחברנו שוב אל כביש 101. עצרנו בעיר הגדולה, כשעה וחצי מהפארק, בוולמארט לשנת לילה.
קיבלנו אישור חניית לילה מהנהלת המקום ואף הבטיחו לנו שמירה צמודה. קונים, משחקים קלפים, מציירים- הילדים מציירים מדהים והציור של נטע התפתח במיוחד, הוא כל כך מושפע מהטיול, מצייר דולפינים, גלי ענק, הרים, שחפים, ים, בתים בהרים. מדהים,פשוט כיף להתבונן! כיוון שאנו כורעים תחת עומס הציורים, החלטנו להתחיל לצלם אותם וכך תשאר מזכרת מהשנה החשובה הזאת.


לילה טוב, המשך יבוא.

14/2/13

היום נטע החליט לעשות לנו השכמה בשש בבוקר. היו לו פחדים. רצה כניראה לגוון את החרופ העמוק ששלט בקראוון בשבוע האחרון. צודק, הגיע הזמן להיות חרוצים ולצאת אל הדרך מוקדם. בסביבות שבע וחצי החלטנו להניע את האוטו ולנסוע. כרמל ושקד עדיין ישנו ועם התקדמות הדרך התעוררו להם אחד אחר השני. פנינו מועדות אל פארק הסאקויה, לראות את העצים הגדולים בעולם.  ממלאים גז ודלק וממשיכים. הדרך יפיפיה, ירוקה, הררית, באופק  הרים מושלגים. לפתע פתאום צץ לו אגם ציורי ותכול.




אנו מחליטים שזהו מקום מתאים לארוחת בוקר ויוצאים לאכול ליד שולחנות המוצבים מעל האגם. איזה נוף... מתי עוד נוכל כך סתם, באמצע השנה והשבוע לשבת לנו בניחותא ולאכול מול יופי שכזה. צריך לנצור ולהעריך.  









המשכנו בדרכנו מטפסים ועולים בכביש 198 בדרך שממשיכה להיות יפיפיה, מתפתלת כולה מעל נהר זורם בקצף שצף בין סלעים ענקיים, עד שמגיעים לפתח הפארק. בפתח מבשר לנו הרנג'ר בשורות לא כל כך טובות, אי אפשר עם קראוון גדול כמו שלנו להגיע מהכיוון הזה לסאקויות. עלינו לשנות כיוון ולנסוע מכביש אחר, מספר 180. זה אומר שעלינו לנסוע עוד כשעתיים!
אנו ניכנסים בכל זאת למרכז המבקרים בו אומרים לנו אותו הדבר בדיוק. קצת מאוכזבים, אבל שמחים על הדרך המהממת שנפלה בחלקנו. אנו מחליטים לטייל קצת באזור ולנסות להגיע אל הנהר. מציעים לנו להמשיך מעט בנסיעה ולצפות בציורי קיר אינדיאנים. כך עשינו ואף הצלחנו להגיע קרוב לנהר, להנות מהזרימה העוצמתית שלו ומהסלעים העשויים שכבות, שכבות, אדומים מהמינראלים.







 ציורי קיר אינדיאנים




מטפסים על הסלעים, נהנים מקולות הזרימה, מהשמים הכחולים והשמש וממשיכים הלאה בדרכנו אל הסאקויות. על אף שנאמר לנו במרכז המבקרים שלא לקצר את הדרך בנסיעה על אחד הכבישים, החליט ענבל כן לנסוע דרכו, כיוון שהוא מקצר משמעותית את הדרך. מזל שלענבל יש אומץ! גילינו כביש מקסים ומיוחד, כביש זנוח וצדדי שנוסעים עליו רק בעלי החוות שגרים על צירו. הכביש ברובו צר, לא מתוחזק, אך בהחלט ניתן למעבר. הנסיעה בו היתה חוויה מיוחדת במינה כיוון שהיינו רק אנחנו והטבע ולא ידענו אלו הפתעות מכינה לנו הדרך. היופי היה מפעים ואינסופי, הרים ירוקים ועליהם פזורות פרות, מנקדות את הירוק ורועות במדרונות, עד כי נדמה היה שהנה עוד שניה הן מחליקות מטה. המוני סנאים מתרוצצים לכל עבר ומחליטים להשתעשע דווקא על הכביש. פר שחוסם את דרכנו ומרוב פחד מתחיל להתקדם לעברנו... אמאלה... מה עושים? עד שצופרים חזק והמסכן קופץ מעל גדר התיל. כרמל:" אוי מסכן, בטח כאב לו..." ועוד פרה ועגל בצד הכביש, הנה קויוטה שזה בעצם תן, רץ וחוצה את הכביש, מתעכב בשיחים לידנו, מספיק זמן כדי שנצלם אותו.





ובצידי הדרך בין פיתול חד במיוחד שמתחתיו תהום לעוד סיבוב חד שכזה מתחבאות להן חוות ציוריות ומבודדות בהן סוסים מהלכים להם בשטח כמעט עזובים לנפשם. ואנו ממשיכים לטפס בגובה, מקווים שאנו בכיוון הנכון, לעיתים גם הג'י פי אס כבר לא היה בטוח והראה לוח חלק ומבולבל כאומר:" הי, לאן אתם לוקחים אותי?" בצידי הדרכים עקבות שלג ואט, אט עם העליה בגובה השלג מתחיל להערם עוד ועוד ואנו כבר בסביבות 2000 מטר גובה ובלי שרשראות... אבל סוף טוב הכל טוב, הגענו אל הפארק ויש לנו אפילו עוד זמן לטייל בו. 
נוסעים אל חורשת הסאקויות, האזור היחיד שניתן לטייל בו בתקופת שלג זו ובלי שרשראות על הגלגלים. בחורשה שנקראת ה-grant grove יש את העץ השני הגדול בעולם general grant tree. גובהו יותר מ-90 מטר ורוחבו בסביבות 37 מטר.


 ראו את רוחב עץ הברוש לעומת עץ הסקויה !!!


בחורשה עוד המון עצי סאקויה מרשימים בגודלם, הם כל כך עצומים שיכולנו ללכת בתוך אחד הגזעים שנפל.





הדרך בחורשה היתה מושלגת ומאוד חלקה ונעזרנו בגדרות שהציבו בצד הדרך כדי להאחז בהן ולא להחליק.  קצת התאכזבנו שאין עוד אזורים שנוכל לטייל בהם והביקור בשמורה הרגיש לנו קצת כביקור בזק.








הספקנו לסיים מהר את חוברות הג'וניור רנג'רס ולקבל סיכות וכמובן איך לא, לקנות פטצ'ים. על אף הקושי להיפרד כה מהר מהמקום החלטנו לרדת בגובה ולחפש מקום שינה באזור נמוך וחם יותר. נסענו במורד ההר, עוד קצת עוצרים ומצלמים. השמש צבעה עבורנו את שמי האופק בצבעים כתומים- אדומים מרהיבים וכך עם התפאורה המהממת הזו אנו מתפתלים וגולשים מטה, מטה, אל עבר הוולמארט הראשון שמוצאים. מקבלים אישור,
מתארגנים ולילה טוב!

מידע חשוב למשתמש: הכניסה לפארק הסאקויה לבעלי רכב ארוך מ-22 פיט היא אך ורק דרך כביש 180 ולא כביש 198 כפי שכתוב בספרים. כמו כן, דרך כביש 198 יש צורך להתקין בחורף שרשראות על הגלגלים. לידיעתכם!

15/2/13

הבוקר אנו בדרכנו לפארק יוסימיטי. כביש 41 הוא הכביש הקרוב אלינו ביותר ואנו נוסעים בו בתקווה שאכן המידע מדוייק ונוכל להיכנס אל הפארק ללא צורך לשוב גם הפעם על עקבותינו. שעתיים של נסיעה ואנו מוצאים עצמנו בפתח הפארק עם בשורות מצויינות, הכל פתוח! אנו מבחינים בשלט שמורה את הכיוון למוריפוסה גרוב- חורשת מוריפוסה שהיא חורשת סאקויות. הכיוון הפוך מהכיוון של עמק יוסימיטי שעמדנו לנסוע אליו. אני ניגשת שוב אל הרנג'רים בכניסה ושואלת אם כדאי קודם לנסוע אל הסאקויות. הם אומרים שכן אבל אסור לעלות במעלה ההר עם קראוון כמו שלנו, עלינו להחנות בכניסה ולצעוד כארבעה קילומטרים בעליה על הכביש עד החורשה. באיזשהו שלב של השיחה, רומזת לי הרנג'רית שהם יעלימו עין ואנו כן יכולים לעלות. נותרתי מבולבלת, אך מה שחשוב הוא שעלינו בנסיעה ולא בהליכה רגלית את הכביש המתפתל והארוך הזה. החננו בפתח החורשה והתחלנו לצעוד. אתמול, הטיול בחורשת הסאקויות היה קצרצר ולכן הערכנו משום מה, שגם היום כך יהיה. לכן, יצאנו מהרכב בלי מים, אוכל, עלינו מצלמה בלבד וכך התחלנו לטייל. המסלול החל מתארך ומתפתח, עוד סאקויה ענקית ועוד אחת. אנו צועדים על פני שלג- קרח חלקלק בתוך יער מדהים ביופיו המורכב מאורנים גבוהים ובעלי גזע דקיק,  מעצי שוגר פין שניתן לטעות ולחשוב לעיתים שהם סאקויות אך הגזע שלהם יותר מחוספס והם בדרך כלל פחות רחבים ועצי סאקויה עצומים ברוחבם ובגובהם בעלי גזע אדמדם.
 גזע של עץ השוגר לעומת עץ הסקויה
 עץ השוגר
 עץ הסקויה







 אצטרובל של סקויה ( הקטן ) שגדל לאט לאט



בתוך היער ניתן לפגוש גם עצים שנפלו ונותרו שכובים. אחד כזה עצום בגודלו נעקר על כל שורשיו העצומים שהותירו אותנו פעורי פה. מדדנו את אורך העץ באמצעות צעדים והגענו ל- 72 מטרים!

 טלי ליד השורשים שקד ונטע בהמשך וכרמל בקטן בסוף העץ





ראינו גם סאקויות שרופות. המעניין הוא שהסאקויות לא נשרפות לגמרי אלא רק קליפתן החיצונית ניפגעת, הן חסינות אש ולכן השרפות מיטיבות עמן, כיוון שהן מנקות עבורן את השטח מעצים אחרים לצמוח. בעודנו ממשיכים לצעוד על מצע השלג והעלים נעזרים במקלות שמצאנו נגד החלקה, אנו שומעים דפיקות על גזע עץ, מרימים מבטנו וקולטים סוג של נקר עם כרבולת אדומה מנקר ודופק על גזע סאקויה.





 מהופנטים מהמראה, עמדנו כך דקות ארוכות עד שהתרצנו להמשיך הלאה בטיפוס החלקלק שהוביל אותנו אל עץ הסאקויה הגדול ביותר ביוסימיטי ומספר 26 ברשימת הסאקויות הגדולות בעולם. {בפארק סאקויה, ראינו את הסאקויה שהיא מספר 2 בעולם}. הסאקויות נמדדות גם על פי רוחבן וגם על פי גובהן, אך אותנו הרשים בעיקר הרוחב שלהן. הסאקויה שפגשנו כאן, היתה רחבה ומאוד מיוחדת, מראשה הסתעפו ענפים ענקיים ומפותלים. מאוד אהבנו אותה.









בהמשך פגשנו סאקויה מסכנה שחתכו חלק מהגזע שלה כדי שמכוניות יוכלו לעבור דרכה. ראינו בשלטים שכתוב שיש סאקויה שהיא כמנהרה שניתן לעבור בה. החלטנו להמשיך הלאה. הלכנו והלכנו, נהנים מהטבע, מוצאים אצטרובלים בכל מיני גדלים. הענקיים שייכים לשוגר פין. קופצים, מדלגים, שרים, עולים ועולים. אין זכר לסאקויה, לשלטים או לאנשים, אנו לבד לגמרי!
בשלב מסויים עשינו אחורה פנה וירדנו אט, אט את כל הדרך חזרה אל החנייה. בסופו של דבר מיציאה קצרצרה, טיילנו שלוש שעות מהנות. אכלנו משהו קל והתחלנו בנסיעה אל עבר עמק יוסימיטי המרוחק מחורשת הסאקויות כשעה וחצי.{וזה אותו פארק!} הנסיעה היתה מקסימה בנוף מיוער ומושלג. בשלב מסויים ניגלה העמק הפרוש תחתנו והמראה היה מקסים ועורר קריאות התפעלות מפיות כולנו. המשכנו לרדת אל העמק עד שהגענו למנהרה שעליה היה כתוב גובה הרכב שיכול לעבור בה. מוזר.. הקראוון שלנו גבוה מגובה המנהרה, אך אף אחד לא הזהיר אותנו שלא נוכל לעבור ואין דרך אחרת וגם.. לפי העין המנהרה נראית גבוהה מספיק. עצרנו בלי לדעת מה לעשות. בסופו של דבר החלטנו להיכנס למנהרה בתקווה שנצליח לעבור את כולה. לרווחת כולנו הצלחנו לעבור בה בשלום וכל המתח התפוגג כלא היה. מעברה השני של המנהרה ניגלה נוף מהמם של צוקים שחורים ועצומים, עמק ומפל עצום ניתך אל הסלעים, נופל אל תוך כתם לבן של שלג.




הבנו שהגענו אל מקום קסום ומיוחד. המשכנו לרדת אל תוך העמק, פוגשים אגמים ונהרות, מפלים, השתקפויות וצבעי שקיעה שהצטרפו אל החגיגה המשובבת הזו. בין היתר גם פגשנו קאיוטות{תנים}.


מאוד חששנו כיוון ששמנו לב שהן כלל לא מפחדות מבני אדם, לא בורחות ואף מתקרבות. חשבנו שאולי הן חולות. בררנו את הנושא והסתבר שהן לא פוחדות כיוון שאנשים מאכילים אותן והן מצפות לאוכל. {די מפחיד...}. לפני השקיעה הגענו אל קמפינג בתוך הפארק, בלב היער והטבע. מחוץ לקמפ היתה עמדה למילוי מים ולריקון מים שחורים. התרוקנו והתמלאנו. ניכנסנו אל הקמפינג שההתמקמות בו היתה לא פשוטה בשל הצורך להידחק בין העצים. בסופו של דבר הצלחנו במשימה והחננו. 

 תיבות נעילת אוכל כנגד הדובים





ארוחת ערב טובה, קינוח ולילה טוב.

16/2/13

היום פנינו מועדות קודם כל למרכז המבקרים כדי לברר על מסלולים ולקחת חוברות ג'וניור רנג'רס. החננו בחניה והתחלנו ללכת וללכת וללכת ועדיין לא ראינו זכר למרכז המבקרים. מוזר.. לאחר דרך ארוכה הגענו. קיבלנו מפות ודף למלא עבור הג'וניורים. ניגשנו לצפות בסרט על השמורה ולאחר מכן התחלנו למלא את המשימות בדף על סמך הטיול שעשינו אתמול בחורשת הסאקויות. חזרנו כדי לקבל סיכה אך כאן, הערים עלינו הרנג'ר קשיים... אי אפשר לקבל סיכה בלי לסיים את כל הסעיפים שאחד מהם הוא איסוף זבל והשני הליכה למוזאון האינדיאנים, למידה וקבלת חתימה של רנג'ר. אין הנחות! אז על אף האנחות, לקחנו שקית וכפפות ויצאנו לחפש בנרות זבל. הכל באמת מבריק ולאסוף זבל זו משימה בלתי אפשרית. כרמל כבר רצה לאסוף מתוך הפח. בסופו של דבר הצלחנו "לדוג" כמה בדלי סיגריות ונידבנו גם את הזבל שלנו. 




הלכנו אל מוזאון האינדיאנים, שם קיבלה את פנינו רנג'רית מנומנמת שענתה על שאלותנו בקושי רב וחתמה לנו על הדף. חזרנו שוב כדי לקבל את הסיכה, עומדים בתור בפעם השלישית היום. {היוסימיטי עמוס מאוד מש תי סיבות : האחת- יש חג לאמריקאים ולכן סוף שבוע ארוך במיוחד. השניה- עכשיו ישנם 5 ימים שהשקיעה יוצרת אור אדום ומיוחד על הצוקים והמפלים. לכן יש כאן המוני צלמים.} קיבלנו סיכה, נשבענו שבועה, בקרנו בתערוכה, רצנו להביא תיק עם אוכל ומים מהקראוון הרחוק, ענבל שכח מים ורץ שוב, אכלנו וסוף, סוף יצאנו באחת בצהרים לטייל בשמורה.
התחלנו במסלול אל מפל יוסימיטי התחתון. המפל בנוי משני חלקים עליון ותחתון והוא המפל הכי גדול בצפון אמריקה והחמישי בגודלו בעולם. המסלול היה קליל ומקסים. הילדים רצו, טיפסו וקפצו.

 משפחה על גלגלים








בנקודה מסויימת עצרנו לצפות באנשים שעשו סנפלינג מהצוקים. {משוגעים}. הגענו אל המפל המרשים והילדים טיפסו על הסלעים קרוב, קרוב. חזרנו למטה ועלינו על ההסעה בדרכנו אל אגם המראה. בפארק יש הסעה ורק באמצעותה ניתן להתנייד באזורים מסויימים. הנסיעה היתה מעייפת וארוכה. בסופו של דבר הגענו והתחלנו לצעוד במסלול שחשבנו שאורך כשעה אך ארך הרבה פחות. לצידנו זרם נהר יפיפה בין סלעים ובסופו הגענו אל אגם המראה שלתוכו השתקפו המצוקים העצומים הניצבים מעליו. איים של שלג לחופו, מים זכים וכחולים, עצים ערומים שענפיהם משתקפים במים הצלולים, מפלונים, סלעים עצומים לצד אבנים עגולות וחלקות. נוף שמימי, גן עדן עלי אדמות.









 לכרמל נגמרו הבגדים הארוכים - לכן הוא כל הזמן קפוא !!!






בדרכנו במעלה הנהר, אשה נחמדה ניסתה לעזור לנטע לטפס על הסלעים.  מכאן התפתחה עמה שיחה נעימה לאורך כל הדרך. היא המליצה לנו על מקומות שכדאי לנו לטייל בהם והופתענו מהידע הרב שלה, אך לא אמרנו דבר. לאחר כחצי שעה שיחה והמון מידע מעולה שקיבלנו, הסתבר לנו שהיא כתבת של מגזין מפורסם בקליפורניה שהנושא שלו הוא טיולים ולכן היא מתמצאת כל כך טוב ברחבי המדינה. מה יותר טוב מלקבל מידע ממומחית. היא הבטיחה שתשלח לנו הכל במייל. תודה רבה! המייל הגיעה למחרת עם כל המידע הנחוץ .
המשכנו עוד להנות מפינות החמד שיצרו האגם, הצוקים, השלג, המפלונים, העצים.... ירדנו ונסענו חזרה עם ההסעה של הפארק אל הקראוון שלנו. בדרכנו חזרה אל הקמפ עצרנו מול החצי כיפה- צוק עצום ומרשים הניראה כחצי כיפה, צילמנו אותו בשקיעה והוא ניראה בוער כאש. מהמם! 


17/2/13

היום קמנו בבוקר והחלטנו לבדוק כמה סיכות ופטצ'ים יש לילדים ובאלו פארקים ביקרנו.התברר לנו שהחישוב שעשינו לא היה מדוייק, ביקרנו ב-24 פארקים עד היום ולא ב- 26 כפי שחשבנו.


בטיול כל כך ארוך, קשה לעקוב ולזכור הכול. עכשיו קצת יותר מסודר לנו בראש ואפשר להמשיך לטייל. כל כך כיף לנו לטייל בטבע וסוף, סוף אנו יכולים לעשות זאת בלי הפרעה של שלג או מזג אויר קר מידי, לכן החלטנו להישאר כאן ליום נוסף. אנו יוצאים ברגל לכיוון המסלול הראשון שלנו להיום והוא מפל נבאדה. תחילה נהננו מהנהר הגועש על האשדות והמפלונים שלו ואז החלה העליה אל המפל. עלינו ועלינו בעליה די תלולה מביטים מטה אל הנוף האדיר והעצום הנישקף אלינו. קשה לתאר את עוצמת הטבע המביטה אלינו מכל פינה בפארק הזה.











מכל עבר נופלים מפלים אדירי מימדים, בין צוקים מלאי עוצמה וכוח, שלג לבן מנקד ומשווה לכל מראה אפרורי ופיראי. הילדים כמובן רצים כל הדרך, מטפסים ומקפצים ועושים לי המון "התקפות לב" קטנות. מגיעים לנקודת תצפית ראשונה על המפל הגדול וממשיכים הלאה כדי לנסות להתקרב אליו. באמצע הדרך אנו ניתקלים בשער סגור ועליו שלט שמורה לא להמשיך את הדרך, סכנה. אנשים חוזרים מהדרך הסגורה, מוזר... אמריקאים שמפרים חוקים והוראות?? אנו שואלים את החוזרים אם ניתן לעבור והם מסבירים לנו שעד נקודה מסויימת הדרך בטוחה וממנה והלאה מסוכנת. אנו עוברים את הגדר וצועדים בשביל. לפתע מגלים צלמים מקצועיים ניצבים על סלע עצום ממש מול נוף המפל. אנו מדלגים על הסלעים ומגיעים לנקודת התצפית שלהם. וואו... המפל ניצב ונופל מולנו במלוא תיפארתו ועוצמתו.






כל כך יפה וכל כך קר... אפילו כרמל שהולך ביום כזה עם קצר ומת מחום, ביקש ללבוש עוד בגד כי היה לו קר. שקד נתנה סווצ'ר לנטע, ממני לקחה מעיל וכרמל לקח חולצה של ענבל ויצאו לנו תמונות מיוחדות לחג פורים הקרב ובא.



לאחר שהתפעלנו מספיק מהמראות וקפאנו מספיק מקור, התחלנו לרדת חזרה. בדרך עשינו הפסקת הפשרה מהקור על סלעים שהשמש שטפה בחומה הנעים ואכן הפשרנו כי השכבות בהן התעטפנו הוסרו וחזרנו איש, איש למלבושיו הוא. בסיום המסלול ליד תחנת ההסעה קוראים לנו לבוא מהר ובשקט. חתול בר יפיפה מהלך לו בין העצים ואנו מצלמים אותו ללא הפרעה. איזה מזל יש לנו- חתול בר!
 כרמל אומר שג'לי החתול שלנו עבר בשחיה את האוקינוס והגיע לפארק היוסימיטי

רק דוב עוד לא ראינו ודווקא יש פה המון.
הבוקר קיבלנו הוראות אזהרה שלא להשאיר אוכל ליד חלונות הקראוון, כיוון שהדובים מציצים ואם מוצאים אוכל הם פשוט שוברים את השמשות וניכנסים פנימה. לאחר ההצלחה המסחררת והמרתקת של צפיה בחתול המנומר, נסענו לקחת את הקראוון מהקמפ והמשכנו בנסיעה בשמורה, צופים במפלים ובנופים. הגענו למסלול אל מפל נוסף.












הפעם המסלול היה קצרצר, אך גם אותו האריכו הילדים עם שלל טיפוסים מלהיבים.[בעיקר אותם}. לאחר שסיימנו את המסלול, נסענו אל עבר מפל נוסף שבימים הללו הוא יבש, אך המיוחד בו שבשעת השקיעה הוא ניצבע בצבעים אדומים במיוחד. צלמים מקצועיים הגיעו ליוסימיטי במיוחד בימים הללו, בתקופה הספציפית הזו , לחזות ביופי המיוחד הזה. החלטנו שגם אנחנו לא מפסידים. החננו את הקראוון ליד האתר המדובר כשעה לפני הזמן. מסתבר שפינו מסלול שלם לאורך הכבישים כדי לספק חניה למאורע. המוני צלמים הגיעו ותפסו מקומות מול צוק המפל. המצלמות על חצובות, מכוונות כדי לירות למטרה ברגע הנכון.



אנו עומדים איתם בלב העניינים, מצפים בכיליון עיניים. התמונות לפניכם...


מקסים לעקוב אחר תנועת השמש השוקעת על הצוקים. היא יוצרת צורות, מתחזקת, משנה גוונים וברגע אחד הכל נעלם כלא היה. קסם..
חוזרים לקמפינג בלב הטבע. ארוחת ערב, משחקים, מקלחות ולמיטות.