פנסילבניה 4-7/11/2012

4/11/12

היום כולנו יוצאים לבילוי משותף בהארשי, העיר בה נימצא מפעל השוקולד המפורסם. כמה כיף להמשיך ולבלות יחד עם מיכל, עופר והילדים. אנחנו נוסעים יחד כולנו, במכונית של עופר ומיכל כפי שהורגלנו במקומותנו הקבועים, אל מפעל השוקולד.

ניכנסנו אל המפעל ומייד הגיעה נציגה מהמקום שהחלה להסביר לנו על כל מה שאפשר לעשות ועל כל האטראקציות הקיימות. מיכל ואני התחלנו להתבלבל ולהתלבט אך עופר מייד חתך ואמר, עושים את הכל, הרי בשביל זה אנחנו כאן! ההחלטיות שלו דבקה בכולנו שהסכמנו פה אחד, הולכים לכל האטראקציות וממצים את הארשי עד תום. לאחר שסיימנו עם בירוקרטית הקופות, תאום השעות בין כל האטרקציות והראש האמריקאי הקשה, יכולנו סוף, סוף ובשעה טובה להיכנס לאטראקציה הראשונה- סרט.

חמשנו משקפים לתלת מימד וצפינו בסרט מדהים, מלווה באפקטים, כולל ריח שוקולד שפוזר באויר והגיע בדיוק למקום אליו כוון, זה שמפעיל היטב את בלוטות הרוק שמפעילות את המוח שרוצה כאן ועכשיו שוקולד! ואכן הארשי היא מכונה משומנת היטב שיודעת איך להוציא כסף מהקהל ויודעת איך לשטוף את ראשי האנשים בצורה מוצלחת ומשכנעת. אך לנו מה איכפת, אנו נותרים נאמנים לעלית וממשיכים להנות בהארשי.

לאחר הסרט המהנה במיוחד שהותיר חיוך ענק מרוח על פנינו, עברנו לטעימות שוקולד.

קיבלנו הסברים על סוגי שוקולד שונים ואיך מבדילים בינהם. למדנו להביט בצבע השוקולד ככל שהוא יותר כהה, יש בו יותר אחוז קקאו. להקשיב לקול השבירה שלו- עמום או חזק ואז לטעום. היה נחמד ובעיקר טעים ולבסוף קיבלנו תעודה של טועמי שוקולד מדופלמים.

אחר כך עלינו על אוטובוס שלקח אותנו עם מדריך ברחבי הארשי.

בסיור סיפרו לנו על ההסטוריה של הארשי שהיה אדם מדהים חסוך ילדים שהוא ואשתו השקיעו את כל מירצם וכספם בהקמת פנימיה לילדים שזקוקים לבית. המבנה בו שוכנת הפנימיה מדהים ביופיו ומשמש גם לכנסים וקבלת תארים אוניברסיטאים. ברחבי הארשי פזורים בתים בהם חיים ילדי הפנימיה והמדריכים שלהם. מפעל השוקולד של הארשי הוא הגדול בעולם, מגיעים אליו כשבעה מיליון תיירים בשנה!  בסיור עברנו בתחנות חשובות בהסטוריה של הארשי, קיבלנו המון שוקולד ובעיקר התאמצנו להבין את האנגלית המהירה של המדריך.

לאחר ארוחת צהרים נוראית שקיבלנו בתלושים עם הכרטיסים שקנינו, המשכנו הלאה והפעם לסיור במפעל או הדמי מפעל, כדי לצפות בתהליך יצור השוקולד. לשם כך, עלינו על קרוניות וניכנסנו אל בית החרושת לשוקולד. נסענו בין התחנות השונות על פס הייצור וצפינו בשלבים השונים, ניקוי, חיתוך, יבוש, הוספת סוכר וחלב לקקאו, עירבוב ועוד... הכל עשוי מקסים, מושך את העינים, מלווה בפרות ענקיות ששרות, הרבה ניצנוצים ו... חוויה אמריקאית מהנה.

לסיום, הלכנו להכין את השוקולד בר שלנו. ההכנות בכניסה היו רבות ומקפידות. טוב, אנחנו הולכים כניראה להכין שוקולד, לערבב ולהיות טבחי שוקולד אמיתיים, הנה, מלבישים לנו כובעים וסינרים, בודקים לנו צפורנים ודורשים שנישטוף ידיים, חייבים גם לכסות עגילים ןממני דורשים בתוקף להסיר את העגיל מהאף או לכסות את האף בנילון מיוחד. איזו סטריליות... סוף, סוף, אנו ניכנסים אל "המטבח" ומתבקשים בשלב ראשון לבחור איזה סוג שוקולד אנו רוצים ומה אנחנו רוצים שיהיה בו. בשלב שני, אנו מתבקשים לעצב לעצמנו את העטיפות לשוקולד והכל באמצעות מחשב טאץ. אחר כך ניכנסים ובאמת מבינים מדוע כל  כך  הקפידו על היגיינה....

ובעצם לא מבינים כלום! כל מה שהיה עלינו לעשות הוא לצפות בהכנת השוקולד שלנו דרך זכוכית עבה.

מזל שלא שלפתי את העגיל מהאף! צפינו בתהליך וראינו כיצד השוקולד שלנו האישי מתמלא ומצופה בדיוק במה שביקשנו ואחר כך נעטף בעטיפה אותה עיצבנו וניכנס אל תוך קופסת פח יפה. כל אחד קיבל את השוקולד האישי שלו על פי שם. מקסים וגאוני.

לאחר שהתלהבנו ונהננו, דרשו הילדים סיבוב נוסף על הקרוניות לצפות שוב בייצור השוקולד, אז עלינו שוב על הקרוניות, נהנים עוד יותר מהפעם הראשונה ומצלמים כל מילימטר מהחוויה.

זהו, הסתיים עוד יום של כיף בחוויה האמריקאית כל כך הזו. חוזרים למלון ולחניית הקראוון ובדרך פוגשים המון במבי מתוקים.

ועכשיו מגיע החלק השני בתוכנית האומנותית של היום הזה והוא רחצה מהנה בברכת המלון כולל מגלשה למים ,משחק מיני גולף מהנה ואכילת פופקורן.

בשעה תשע, כולם הולכים לישון. יש!

שכחתי לספר שיש תעלומה שאנו מנסים לפתור. על פניה וגופה של שקד החלו לצוץ פצעים מוזרים ואנו חושדים שאולי יש לנו פישפשים בקראוון, מה שאומר החלפת קראוון וזריקת כל החפצים שלנו. לכן, כדי לפתור את התעלומה, ענבל ישן הלילה במיטה של שקד כדי לבדוק אם הוא יעקץ גם.  נחכה וניראה...

5/11/12

בוקר טוב! ענבל לא נעקץ! כניראה שזה לא פישפשים, אבל לאור העובדה שזה מגרד ומציק, נצטרך לראות מה עושים.

בינתיים אנו מתארגנים, אוכלים ארוחת בוקר ויוצאים לחגוג בחדר של מיכל ועופר יום הולדת לנטלי. אומנם הוא יחול ביום חמישי, אבל נטלי מאוד רוצה שנחגוג יחד. הילדים מכינים לה ברכות ואנו יוצאים לחדרם. שם אנו מחליטים להכין לה עוגות שמגיעות כמעט מוכנות, רק צריך לשים בתנור. מיכל ואני משמישות לראשונה את התנור גז בקראוון ומחכות, מחכות ומחכות עד שהתנור מועיל בטובו להתפיח את העוגות. בעוד אנו מחכות, הילדים מנצלים את הזמן לעוד קצת מיני גולף. זהו, העוגות מוכנות,

שמות נר יום הולדת וחוגגים יחד בשמחה.

היום אנחנו ניפרדים, לאחר שהרווחנו עוד יומיים של טיול משותף, נעים וכייפי. כל כך כיף לנו יחד שבאמת קשה וחבל להיפרד, אבל אנו יודעים שניפגש בוודאות לפחות עוד פעם אחת בטיול הזה ואולי אפילו יותר וזה מקל מאוד על הפרדה. מיכל, עופר והילדים נסעו לכיוון הבית שלהם בידיעה שהחשמל חזר סוף, סוף ואילו אנו המשכנו לכיוון אזור האיימישים אותה כת שהתפרסמה בעקבות הסרט "העד" למי שזוכר.

האימישים מנהלים חיים ללא ציוויליזציה, אין חשמל, מכונת כביסה, מכוניות. הילדים שם לומדים בכיתות מגיל שש עד 14 יחד והם לבושים בבגדים שמזכירים ממש את "בית קטן בערבה". כובעי קש, מטפחות, שמלות נפוחות בצבעים אחידים. כיוון שמוצאם מגרמניה, הם ברובם בלונדינים עם עיניים כחולות, יפים כאלה. הגברים עם זקן ארוך והנשים עם שער ארוך ואסוף כי הם לא גוזזים את שערם. באזור בו היינו ראינו כיצד הם חיים ממש בשילוב עם הציוויליזציה.

מכוניות נוסעות ובינהן העגלות עם הסוסים שלהם. טרקטורים חורשים והאימישים חורשים עם סוס ועגלה. ראינו גם כמה מהם נוסעים במכונית... מה קורה פה??

האימישים מגדלים את כל התוצרת החקלאית שלהם בעצמם, הכל אורגאני כמובן. אפשר לראות תרנגולות, עיזים, פרות בחצר וערוגות של עגבניות, חסה, דלעת ועוד.

נסענו בין החוות הציוריות שלהם, עצרנו לקנות בננות וענבים באחת החנויות שלהם ושוחחנו איתם.

אחר כך, ראינו שיוצא סיור בעגלה עם סוסים. אצנו רצנו והספקנו לעלות לסיור האחרון עם איימיש מקסים שנהג בעגלה. את הילדים הוא הושיב קדימה, ממש לידו ואנו ניכנסנו לתוך הכרכרה מאחור עם עוד כמה אנשים נחמדים.

הילדים ישבו מאושרים והחיוך לא מש מפניהם. נסענו לאיטנו וניכנסנו עמוק אל תוך החוות האימישיות. היתה חוויה נעימה ביותר. הצלחנו להרגיש קצת אימישים. לאחר מכן רצנו בקור המקפיא לאכול במסעדה אימישית. שקד מאוד סבלה ושמנו לב שהצטרפו עוד פצעים, לכן שאלנו את המלצרית אם ידוע לה היכן יש רופא באזור. בנתיים כל המסעדה כמעט החלה להתעניין בנו, לדאוג ולומר שיתפללו עבורנו. סיימנו לאכול והתחלנו בנסיעה לכיוון המרפאה שהמליצו לנו עליה. בדרך עצרנו ליד אוטו חונה עם אורות בחצר של בית על הדרך. רצינו לשאול ולוודא שאנו בכיוון הנכון.
מהאוטו יצא בחור נחמד שתוך כדי שיחה, הסתבר שהוא יהודי שלמד בארץ בישיבה ויודע אף קצת עברית. הוא כל כך התרגש ואמר שאלוהים שלח אותנו אליו. הוא כיוון אותנו והמשכנו הלאה. הגענו אל המרפאה ולשמחתנו הם יכלו לטפל בנו. קיבלה אותנו אחות מקסימה ונעימה שתישאלה אותנו, שקלה את שקד, בדקה חום, דופק ולאחריה הגיע הרופא. הוא בדק והחליט חד משמעית שלשקד יש אבעבועות רוח! מוזר, היא היתה חולה במחלה וגם חוסנה, אז איך זה יכול להיות? אבל הרופא היה נחוש. לאחר שהסדרנו תשלום, נסענו לקנות תרופות ולהתפלל שאף אחד מאתנו לא ידבק במיוחד נטע שעדיין לא היה חולה. תחזיקו לנו אצבעות...

לילה טוב.

6/11/12

היום קמנו והלכנו לקנות מספר דברים בוולמארט בו ישנו. לאחר מכן המשכנו לטייל בחבל לנצ'סטר, האזור של האימישים. הילדים סרבו לעזוב את האזור ולכן החלטנו להמשיך ולטייל כאן עוד חצי יום. מאוד רצינו לראות בית ספר אימישי מבפנים ואם נוכל לצפות בשעור ממש זה יהיה מעולה! בעודנו נוסעים ניתקלנו בבית ספר הראשון, הילדים שחקו בחצר, הבנות בשמלות ומטפחות והבנים עם מכנסים חומים ואפורים עם שלייקס, חלקם עם כובעי קש.{ממש בית קטן בערבה}.

בקשנו מאחת הילדות לקרוא למורה. הגיעה מורה צעירה, ממש ילדונת, בת 20 בלבד. היא הרשתה לנו להיכנס ולראות את בית הספר מבפנים, אך בקשה שכדי לצפות בשעור נבקש רשות מהמנהל שגר הרחק מבית הספר. הסתפקנו בלראות את המבנה. בבית הספר לומדים 26 ילדים בחלל אחד. בית הספר הוא אולם גדול אחד בלבד עם לוח שחור כמו של פעם אבל ארוך, ארוך. המורה יושבת מאחורי שולחן עץ, כמו שרואים בסרטים ולכל ילד שולחן משלו עם תא פנימי לספרים. על הקירות והתיקרה משפטים מקסימים כמו:" ההורים הם המפתח להצלחה שלנו " או האורחים מאירים אותנו". על הלוח כתבה המורה לתלמידיה:" אני מברכת אתכם ביום נעים, אני חושבת על כל אחד ואחד מכם ומתפללת עבור כל אחד מכם. אני אוהבת את כולכם!" כמה חם ונעים. משיחה עם המורה התברר שיש להם שעורי אוריתמיה והם לומדים על פי תקופות, ממש מזכיר את החינוך האנתרופוסופי. בבית הספר כמובן שאין חשמל. החצר בסיסית לגמרי, דשא, שערי כדורגל וארבע נדנדות. אל בית הספר מגיעים הילדים על האופנים או הקורקינטים שלהם! היה מעניין ובכל זאת לא הגענו עדיין לסיפוקנו. רצינו לצפות בשעור. לכן ברגע שניתקלנו בעוד בית ספר שבו היו הילדים בהפסקה, קראנו מייד למורה, עוד צעירונת שעדיין ניכרים על פניה פצעי בגרות, נעימה ונינוחה שכזו... היא אמרה שהיא מורה מחליפה. הסברנו לה שאנחנו מורים מישראל ומאוד רוצים לצפות בשעור ולהפתעתנו היא הזמינה אותנו להיכנס. ההפסקה אמורה להסתיים בעוד 20 דקות, אז נסענו קצת לטייל ולהנות מהמראות וחזרנו בשעה 12 בדיוק. הילדים כבר היו בכיתה ואנו צעדנו בשקט וניכנסנו. התקבלנו בסבר פנים יפה ונעים. ניכנסנו בזמן קריאת סיפור. המורה יושבת מאחורי השולחן ומקריאה. הילדים חלקם עוקבים, חלקם חולמים והמורה בשלה. לאחר הסיפור אמרה המורה שהגיע זמן שעור אנגלית. מייד קמו הילדים, לקחו ספרים והתישבו במקומותיהם. הגדולים, בני 11 עד 14 בערך, יושבים מאחור והקטנים קדימה. הגדולים עובדים באופן עצמאי, מחפשים פרושי מילים במילון ובנתיים המורה קוראת לקבוצות, קבוצות מהקטנים ועורכת עמם משחקי איות. מראה להם כרטיסיות עם מילים והם צריכים מהר לקרוא את המילה. כשסיימה עם קבוצה אחת, נתנה להם חוברות לעבודה עצמית ועברה לקבוצה נוספת בוגרת קצת יותר לתרגילים משלהם. כך עברה מקבוצת גיל אחת לשניה כשבנתיים השאר עובדים לבד. אין בעיות משמעת!!! היה מרתק. ביוצאנו החוצה קראנו על הדלת"כנסו עם חיוך" ומצוייר חיוך ענק. מקסים.

לאחר שהגענו אל סיפוקנו פחות או יותר, כי תמיד אפשר לחקור ולראות עוד, המשכנו לטייל מצלמים עוד ועוד ועוד עגלות עם סוסים שמהם הילדים פשוט לא שבעו. הגענו למאפיית בייגלה שנערכים בה סיורים רק בשבת. סיור לא היה אבל ביגלה כן! אז אכלנו, נהננו, ניפרדנו בקושי רב מהאיימיש ים ועלינו לאוטוסטראדה לכיוון וושינגטון די.סי. ברקע נישמעו קריאות"זה לא בסדר, לא נתתם לנו להיפרד מהאימישים..."