יום ראשון, 23 בדצמבר 2012

ניו אורלינס , טקסס 18-22/12/2012



18/12/12

קמנו בבוקר ברוגע ובכיף.
היינו אמורים לעזוב את הקמפ עד השעה 11:30 אך בעלי הקמפ לחצו שנישאר עוד. בנתיים התקלקל לנו חלק שבאמצעותו אנו יכולים להטעין את המכשירים החשמליים. השכן שלנו מהקראוון ליד, התעקש לנסות ולתקן לנו אותו. הוא ואשתו חיים רוב השנה בקראוון שמצוייד כבית לכל דבר. יש בו מכונת כביסה ומייבש, שני חדרי אמבטיה ושרותים, פינת מחשב, מקרר ענק, ספות עור, שטיחים, מטבח גדול ומאובזר מאוד, טלויזיה פלזמה גדולה. בית! ואיך שכחתי, גם כלב.. בבית הנייד והמאובזר שלהם יש גם את כל הנידרש לתיקון וישנה גם האהבה לדבר. כך קרה שנישארנו עד 13:30 בקמפ, מחכים לתיקון החלק. בנתיים, בעוד האיש הנחמד מתקן, נסעה אשתו לחנות וחזרה עם הפתעה עבורנו, כן, כך סתם, הביאה לנו במיוחד הפתעה, מפת ארצות הברית שניתן להדביק עליה את הארצות שהיינו בהן. איזה רעיון מקסים! אנחנו פוגשים כל כך הרבה אנשים טובים באמצע הדרך וזה מדהים אותנו כל פעם מחדש. התיקון הסתיים בהצלחה ויצאנו לדרכנו הארוכה לכיוון סאן אנטוניו.
הסוללה אשר תוחמת את נהר המסיסיפי ומגינה על העיר מפני הצפות

אחת מהאחוזות לאורך המסיסיפי
עץ אלון עם רגלים - הענפים נוגעים באדמה
גשרים בכבישי הדרום
 
עצרנו בדרכנו עדיין באזור ניו אורלינס באחת האחוזות המפורסמות באזור מהמאה ה-18. באחוזה זו הסריטו מספר סרטים מפורסמים.{אני לא טובה בשמות}. הכניסה לאחוזה מאוד מרשימה, כולה מוקפת משני צידיה בשדרה של עצי אלון עתיקים בני 300 שנים.





כשניכנסנו אל האחוזה ציפו לנו גברות לבושות בבגדי התקופה, אחת מהן, יפיפיה במיוחד, היתה המדריכה שלנו.


באותם הימים ימי המאה ה-18, נהגו לצלצל בפעמון צילצולים שונים, לכל צילצול היתה מטרה והוראה משלו ואנשי המקום כמובן ידעו את הקודים. כיום, בשביל האוטנטיות, צילצול פעמון מודיע על תחילתו של הסיור המודרך באחוזה. סיירנו בתוך האחוזה ולמדנו על חיי האדונים העשירים שחיו בה. חיי העושר והתפנוקים שלהם ניתמכו באופן מוחלט בעבדים הכושים ששירתו אותם.





כמאה וחמישה עבדים גרו ברחבי האחוזה. 90 מהם עבדו בשדות והשאר בתוך הבית. העבדים חיו בעשרים בקתות עלובות עם כל המשפחה שלהם. כלומר, חמש משפחות בבקתה בחום וצפיפות בלתי ניסבלים. העבדים נהגו לעשות עבודות שונות ומשונות כמו, להניע מעין מניפה גדולה מעל שולחן האוכל אליו היו מסבים האדונים לאכול,

או לשבת כל הלילה לצד מיטות הילדים ולגרש את כל החיות והחרקים הטורדניים שהיו חודרים מבעד החלונות הפתוחים {היה חום מעיק}, ומאיימים להטריד את מנוחת העוללים הישנים.
בתי העבדים נימחו מעל פני שטח האחוזה כניראה בשל פגעי הזמן, עתה משחזרים אותם.

 שם העבד - מחיר העבד וכמה שנים העבד חיי
 בתי העבדים בתמונה ומשוחזרים

באזור בו ניצבו בעבר יש שלט שעליו מפורטים השמות והגילאים של העבדים ובכמה כסף נימכרו. היו גם עבדים צעירים להחריד! נורא לדמיין את החיים שלהם.
עזבנו את האחוזה והמשכנו בדרכנו לכיוון טקסס.
הגענו בלילה לתחנת דלק בה אישרו לנו לישון. כיוון שלא מצאנו כל הדרך שום מקום הולם לשינה מלבד שממה,  שמחנו להישאר שם וללכת לישון.

19/12/12

התעוררנו מוקדם והתחלנו בנסיעה של 8 שעות אשר בסופה
הגענו לאזור סאן אנטוניו וניכנסנו לקמפ. השעה היתה שעת אחר צהרים מאוחרת והחלטנו להישאר בקמפ ולנצל את גן המשחקים והברכה שבו. היה ערב חם והילדים כמובן היו מאושרים לשחק ואחר כך לקפוץ לברכה.




לאחר נסיעה מטישה במיוחד הוצאת האנרגיה הזו היתה ממש הכרחית. מקלחות חמות וטובות ולמיטות. בלילב החלו רוחות מאוד חזקות שהניעו את הקראוון מצד לצד. מוזר, עד לפני רגע היה חם ונעים...

20/12/12

בבוקר נסענו באוטובוס ציבורי שיוצא ממש מפתח הקמפ אל סאן אנטוניו. עיר היושבת קרוב מאוד לגבול עם מקסיקו וההשפעות ניכרות בכל פינה בה.
התחלנו את היום בטיול נינוח על הטיילת שנמצאת על גדות נהר סאן אנטוניו. הטיילת בנויה מיפלסים נמוכים יותר או גבוהים יותר מהנהר, כך שצריך כל הזמן לעלות ולרדת.



הכל עמוס במיסעדות צבעוניות שיודעות ימים תוססים יותר מהיום שבו טיילנו שם. אנו חווינו עיר ריקה מאדם, קצת עיר רפאים, מה שהפתיע אותנו מאוד ואף איכזב במקצת כי ציפינו לעיר עם קצב ושמחה כמו ניו אורלינס. לריקנות העיר הוסיף גם מזג האויר שהיה קר מאוד עם רוחות שמחדירות את הקור עמוק לתוך העצמות. הלכנו לנו קופאים מקור בעיר ריקה, שואלים את עצמנו, מה בעצם קורה פה?? הלכנו לחפש בית קפה שיש בו סופגניות כמו בניו אורלינס. את המידע לקחנו מהטיול של אחותי מלפני 12 שנים. במהלך החיפוש עברנו בבתי קפה מקסימים. בכמה מהם פגשנו ברעיון מיוחד, בשל הקור הם הניחו פונצ'וס חמים על הכסאות כדי שאנשים יוכלו להתעטף בהם בעודם יושבים ואוכלים.



לבסוף הגענו לכתובת של בית הקפה אך  הסתבר לאכזבתנו הרבה שהוא ניסגר. סופגניות לא יהיו לנו היום, אוף! המשכנו לחרוש את העיר ברגליים ולאט לאט התחלנו יותר להתידד איתה.
הרמנו מבטנו אל הבנינים המיוחדים בסגנון מקסיקני. גימורים מעוגלים ומסולסלים והמון צבעוניות.




חזרנו שוב אל הטיילת וישבנו להשביע רעבוננו במסעדה שבה המלצר היה כל כך מבולבל שכל מה שבקשנו הוא הביא ההפך. בשולחן לידנו ישבה קבוצת נשים גדולה. שמנו לב שירושלים מוזכרת בינהן הרבה. בשלב כלשהו פנתה אלינו אחת הנשים ושאלה אם אנחנו מישראל. הסתבר שהיא ישראלית בעברה שהתחתנה עם הונגרי והם חיים כבר 40 שנים בעיר. עולם קטן... המשכנו לטייל, מזג האויר השתפר קמעה, עדיין קר אך הרוחות ניפסקו, תודה לאל! צעדנו לכיוון מיבצר האלמו. שם נערך קרב קשה במאה ה-18 בין המקסיקנים לטקסנים. הטקסנים הגנו עליו בחרוף נפש וניצחו. אפשר להיכנס למוזאון, לצפות בסרטים, אך אנחנו הסתפקנו בדגם ובחומות סביב. בכל זאת הקרב היה במאה ה-18 על סוסים ועם פרשים, אנחנו כבר כל כך רחוקים ממנו... הילדים לא הצליחו להבין מה הבעיה לחדור חומה כל כך נמוכה... בקיצור, יש לנו מספיק מלחמות משלנו. המשכנו לטייל והגענו למיפעל קטן לנרות ובעצם לא ממש נרות, אלא שבבי חלב קטנים בהמון צבעים וריחות ששמים אותם על מבער והם מפיצים ריחות ניפלאים.







נתנו לילדים כלים אותם הם יכלו למלא בשעווה הריחנית, להריח ולנסות להבין מה הם הריחות האהובים עליהם. הם מילאו והריחו בהתלהבות רבה. 
ממש ליד המיפעל, ראינו אישה נחמדה מטפלת בעצי בונזאי קטנטנים. היא הזמינה את הילדים לעזור לה לגזום ולעצב צורה לבונזאי.


המשכנו הלאה אל חנות יפיפיה עמוסה בחרוזים צבעוניים ותכשיטים יפיפיים. נהננו מהיופי ואף הצלחנו לתקן לשקד את המחרוזת שקנתה בניו אורלינס וניקרעה לה. המשכנו לצעוד אל השוק המקורה. וואו, כמה צבע, איזו שמחה. הכל כל כך מגוון. 








בגדים, משחקים, כלים, כלי נגינה, תיקים, פונצ'וס והעיניים מתבלבלות מהצבעים. עצרנו ליד איש נחמד שמעצב בעץ מחזיקי מפתחות עם שמות על פי הזמנה. הוא הראה לנו כיצד הוא עושה זאת. ממש אומנות! בהמשך פגשנו נגנים נחמדים שמנגנים מוזיקה מקסיקנית, שוחחנו והצטלמנו עם אחד מהם.


נהננו מהבנינים המיוחדים והרגשנו ממש במקסיקו. לפחות בתחושה, כי במקסיקו עצמה לא מומלץ להיות... לקראת ערב החלו אט, אט להדליק את אורות הקריסמס. טיילת הנהר התמלאה באורות מנצנצים על כל העצים. מראה מקסים לסיומו של יום.





חזרנו אל תחנת האוטובוס וממנה עייפים אל הקמפ. לילה טוב.

21/12/12

בוקר טוב! את הבוקר אנו מנצלים לכביסות וקצת ניקיונות. הילדים יצאו לשחק בגן המשחקים כדורגל- כדורסל ואנו מנסים להספיק דברים כדי שנוכל כבר לצאת לדרכנו הארוכה. עומדות לפנינו 6 שעות נסיעה לעיר fort worth שנמצאת ליד דאלאס. כיוון שאנו נמצאים בטקסס ארץ הקויבויס והסוסים, רצינו מאוד לצפות ברודאו, אך כיוון שהעונה מתחילה רק בינואר, התקשנו למצוא מופע שכזה. בשיטוטי באינטרנט, במקרה ובמזל נתקלו עיני במופעי רודאו המתקיימים לאורך כל השנה. בבוקר התקשרתי לברר והסתבר שאכן בימים שישי ושבת ישנם מופעים. היום יום שישי ואנו נמצאים בדיוק בזמן המתאים לצפות ברודאו שכזה. אז פנינו לשם כמובן! התחלנו בנסיעה בדרכים של דרום טקסס. רק חול וחול, צהוב על כל גווניו {למדתי שישנם הרבה גוונים} וכלום שמעורב בכלום ובקיצור שעמום אחד גדול. מידי פעם רואים חווה, כלומר בית בלב שטח עצום שנימשך ונימשך בלי התחלה וללא סוף, סוסים, פרות, שממה. כיוון שנסענו על האוטוסטראדה ניתקלנו גם בהמון פקקים בדרך ולא תמיד הצלחנו לעקוף אותם. בסופו של דבר הסתיימה הדרך הבלתי ניגמרת הזאת והגענו למקום של הרודאו שניקרא  stock yardוגם cowtown.
מסתבר שזהו מקום מאוד עתיק שבו ריכזו את כל הבקר שהובא מכל רחבי ארצות הברית ברכבות, כדי למכור אותו. את הקראוון החננו בדיוק ברחבת מכירת הבקר. כל האזור מקסים! מוזיקת קאונטרי מכל עבר, סוסים, אנשים לבושים כמו קאובויס, ממש אוירת מערב פרוע שמחה שכזו.







ההתרגשות החלה לזרום בגופנו, איזה כיף שבאנו לפה. ענבל הלך לקנות כרטיסים למופע הערב ואני הכנתי ארוחה זריזה. אכלנו ומיהרנו לצאת כיוון ששמנו לב שסביבנו ישנה תכונה רבה. אנשים מביאים עמם בקרוואנים ענקיים את הסוסים שלהם. יחד עם הסוסים הם יוצאים לבושים בג'ינס, חולצת משבצות, חגורה עבה, מגפי בוקרים וכובע עם הלאסו ביד. מדהים! ירדנו מהקראוון וראינו שלידנו חונה משפחה מקסימה עם הסוסים שלה. ענבל ביקש רשות לצלם והתפתחה שיחה.






 האשה המקסימה נתנה לנו ללטף את הסוסים, הזמינה את הילדים לשבת על הסוס ואף הציעה לקחת אותם לסיבוב. הסתבר שילדי המשפחה משתתפים בתחרויות רודאו על סוסיהם. גם הסוסים עצמם מתחרים. המשפחה נודדת ממקום למקום בעקבות התחרויות, לכן הילדים לומדים בבית.[כן, גם הם!}. ניפרדנו בידידות וצעדנו אל הרודאו.
שם התנפלו עלינו שני בחורים נחמדים ונתנו לנו בחינם דיסקים של מוזיקת קאונטרי. גם הם כמובן ישמחו לבקר בישראל.
מופע הרודאו מתנהל באולם עגול שבמרכזו זירה. המופע ניפתח בהמנון כשבחורה יפיפיה רכובה על סוס מניפה את דגל ארה'ב.



לאחר מכן כרוז מכריז על תחילת הרודאו כשמשני צידי האולם ישנם זרקורים ענקיים אותם מסובבים באופן ידני שני אנשים. הם מאירים על הזירה, הכרוז והקהל ויוצרים אוירת מתח ודרמאטיות. כשהמופע מתחיל נידלקים כל האורות בפתאומיות.
המופע כולל תחרויות הקשורות לבקר ולסוסים. ישנה תחרות של רכיבה על שוורים. הרוכב צריך להישאר רכוב על השור 8 שניות בלי ליפול. השור משתולל כמו משוגע.



ישנה תחרות של רוכבים שצריכים לתפוס שוורים עם הלאסו שלהם. עליהם לקלוע את הלולאה הישר אל צואר השור. זה נעשה בואריאציות שונות.

יש גם תחרות שבה צריכים לתפוס עם הלולאה עגל רך ואז לכרוע עליו במהירות ולכרוך גם את רגליו בחבל.


בשלב הזה נטע החל לבכות, זה ניראה לו אכזרי מידי, הראנו לו שמייד משחררים אותם. תחרות מאוד יפה היא תחרות בה מתחרות בנות. אחת מהן היתה הבת של המשפחה שהכרנו. הן צריכות לרכב כמה שיותר מהר סביב חביות, בלי להפיל אותן.


היתה גם רוכבת ממש קטנה, בת 8 אולי... ניראה שהיא עוד רגע עפה מהסוס. בין התחרויות קראו לכל הילדים הקטנים שבקהל ונתנו להם לרוץ אחר עגל ואחר כבשה שעליהם פתק. ילד שמצליח להוריד את הפתק מגב החיה זוכה בפרס. זה היה מאוד מצחיק ומשעשע.  לאחר שעתיים הסתיים המופע. אין ספק שזו היתה חויה מיוחדת.  
חזרנו אל הקראוון וניפגשנו שוב עם המשפחה המקסימה. הפעם הגיח לו מהקראוון שלהם גם כלב רועים שובב וקופצני בן 8 חודשים. שיחקנו איתו קצת וניפרדנו בחיבוקים. ניכנסנו אל הקראוון לאחר שהתברר לנו שאנו יכולים להישאר לישון בחניה. לפתע דפיקה על הדלת. אם המשפחה הגיעה עם המספר המתחרה שהיה על גב הבת שלה שהשתתפה ברודאו. על המספר היה כתוב בהערכה ואהבה טקסס ארצות הברית. ממשפחת ברי. 

איזה מקסימים. מדהים לגלות אלו חיים אחרים ומגוונים יש למשפחות אחרות בעולם. חיי הטבע והחופש שיש למשפחה זו קורצים לי מאוד ואף מעוררים בי רצון עז לחיות חיים שכאלה. הילדים גדלים לאהבת החי והטבע. הרכיבה מעניקה המון ביטחון, אמון בעצמי שלי וכוח פיסי. איזה כיף להם שהתאפשר להם לחיות כך.
בנתיים אסתפק ואוקיר תודה על החופש הזמני שלקחנו לעצמנו. נמשיך לרכב לנו על הקראוון אל עבר הלא נודע. איזה כיף...

22/12/12

נשארנו לישון בחניה של הרודאו, עמנו נישארו עוד קראוונים רבים על סוסיהם. כניראה שגם היום הם ישתתפו ברודאו. יצאנו לטייל באזור העתיק ושובה הלב הזה. סביבנו מיבנים ורחובות עתיקים, חנויות המוכרות בגדים ואביזרים של קויבויס, סוסים ושוורים ברחובות. אחד הסוסים משך במיוחד את תשומת ליבנו בשל מימדיו העצומים, מעולם לא פגשתי סוס כל כך גדול ובשרני. זהו סוס שמשמש לעבודה בשדות.








צפינו בשוורים העצומים הרובצים להם בנינוחות, כאילו לא אותם השוורים העצבניים מאתמול מהרודאו. אלו קרניים ענקיות יש להם, מדהים! בשלב מסויים עמדנו עם עוד המון אנשים שבאו לטייל באזור בסוף השבוע, כדי לצפות בהובלת בקר. בוקרים על סוסים יפים ואציליים, לבושים בבגדי מערב פרוע, מובילים את השוורים האימתניים שראינו קודם רובצים, כמו שהיו מובילים בקר בימים ההם.




לכל רוכב יש תפקיד מוגדר בהובלת הבקר וכך יחד הם משתלטים על השוורים העצומים הללו. היה כיף לחוות את המסורת הטקסנית ולחזור אל התרבות שאנו מכירים מהמערבונים שכולנו גדלנו עליהם. האוירה היתה מדבקת ממש, עד כי הילדים דרשו כאן ועכשין להיות קויבויס אמיתיים ככל האפשר. חולצת משבצות, ג'ינס, חגורה, מגפיים, כובע. בחישוב כולל של ההוצאות, הגרדרובה של כל אחד מהם עמדה על אלפי שקלים ולכן הסתפקנו בקניית כובע בוקרים חום ויפה בסכום סימלי הרבה יותר. עכשיו חסר רק הסוס...
יצאנו אל הדרך, עוצרים לארוחת צהריים במיסעדה האהובה עלינו ביותר מאז גילינו אותה, הלא היא ה-sweet tomato, מסעדת בופה מסלטים, מרקים, פסטות ומאפים ועד שלל קינוחים והכל בזול. פשוט פינוק אמיתי!. המשכנו בדרכנו כשפנינו עוד ועוד מערבה, אל מצפה הכוכבים ב-fort davis. הדרך ארוכה ולכן מחר נעצור בדרך במוזאון שמלמד על שאיבת הנפט, אחד הדברים המאפיינים את האזור. יצאנו אל נופי טקסס המוכרים כשלצד הדרך המון חוות יפות הנמשכות על מיילים רבים ובהן פזורים להם כמו נקודות, נקודות, המוני סוסים ופרות רועות. כך אנו נוסעים ומנתבים דרכנו, הדיסק החדש  של עברי לידר מתנגן ברקע ולפתע ענבל ואני מבחינים בחווה שמשום מה שבתה את עינינו.



היא היתה ענקית ופרועה כזו, כמו בסרטים. ענבל הפנה את הקראוון לכיוון החווה, בלי תיכנון ובלי לדעת מה בעצם מכוון אותנו ניכנסנו אל תוך החווה. בפתח, בית על שטח עצום ועשרות חתולים. לפתע יוצא לו איש מבוגר וחמור סבר מן הבית עם דפים ביד. הוא שואל אם אנחנו רוצים לרכב ואנו עונים בשמחה שבטח וכמה זה עולה. הוא נוקב במחיר ושואל כמה רוכבים? אני עונה שאנו חמישה והאם גם נטע יכול על אף גילו הצעיר. האיש מסתכל המום, לא מבין... מסתבר שהוא דיבר איתנו על רכיבת אופנועים ואנו על רכיבת סוסים, יחי ההבדל הקטן.. לאחר שיישרנו את אי ההבנות הקטנות בינינו, הזמין אותנו בעל החווה לסיור. הוא הוביל אותנו הישר אל השדות שלו בהם היו מפוזרים כחמישים סוסים וגם שני שוורים מפחידים שנעשים עוד יותר מפחידים כשניזכרים ברודאו מאתמול. השוורים הביטו בנו בעיניים מאיימות ובשינאה. בעל החווה אמר שאם הוא לא היה איתנו מצבנו היה בכי רע, אבל השוורים הללו נישמעים לו כיוון שהוא מגדל אותם מינקות.  כשניכנסנו לשדה כל החיות הסוסים והשוורים ממש רצו לקראתו בשמחה, זה היה מדהים.






אחד הסוסים, חברותי במיוחד ניגש אלינו ודרש תשומת לב וליטופים. איזו חיה יפה, אצילית וטובת לב זו הסוס, העיניים של החיה הזו מביעות כל כך הרבה והיא ממש מתקשרת ומדברת. ניזכרתי באהבתי הישנה לסוסים. ליווה אותנו באהבה ואדיקות גם הכלב של החווה אותו אימץ האיש טוב הלב הזה במצב רע מאוד. עכשיו הכלב שמן ושמח. הסוסים בחווה הזו משמשים למרוצים. הוא לוקח אותם למרוצים, שם מצמידים להם רוכב מקצועי שלא מכיר את הסוס לפני כן. הוא סיפר לנו שלא תמיד הרוכב מתאים וטוב לסוס וזה מעציב אותו לעיתים קרובות.



לאחר שסיירנו והכרנו את כל הסוסים, גילאים, שמות, קיבלנו המון נשיקות סוסיות וליקוקים כלביים, המשכנו ללכת והגענו אל שטח מדהים, כולו גבעות, ירידות חדות, פיתולים, קפיצות, בקיצור מסלול שטח אתגרי לאופנועים. באותה העת ממש למזלנו כי רב, רכב רוכב מקצועי על האופנוע וביצע ביצועים מרהיבים ומהפנטים.


עקבנו אחריו רצים מקצה לקצה של המסלול כדי להספיק לצפות בקפיצות המפחידות שלו. הבחור הנוהג באופנוע רק בן 17 אבל רוכב מגיל 9!!{איפה החוקים ארצות הברית??}. הוא מיתחרה בתחרויות רבות, רוכב מקצוען אמיתי. האיש הזה שאירח אותנו כל כך יפה בחווה שלו, אוהב ישראל כמו רבים אחרים. על אף שניראה לנו בתחילה קצת מחוספס, סגור ונירגן, התגלה כאיש מקסים וטוב ששמח להוביל אותנו ולהראות לנו מכל הלב את ממלכתו. ניפרדנו בחום רב כשהוא מצטער שלא הגענו מוקדם יותר, כך יכול היה לקחת אותנו לסיור בטרקטורון. הוא ביקש שנבוא שוב ואמר שעשינו אותו מאושר. מה שבטוח שהוא גרם לנו אושר רב. היה לנו כל כך כיף וליבנו התמלא בשמחה פנימית ואנרגיה טובה. האיש הניפלא הזה דאג להדגיש בפנינו שאנו מטיילים בגן עדן עלי אדמות. הסוסים, הטבע וכל מה שאנו עוד עומדים לראות הם גן עדן וצריך לזכור זאת. הוא כל כך צודק!



חזרנו מאובקים, עם מזכרות רוק מסוסים וכלב שחיממו את הנפש שלנו. התקלחנו והחלפנו בגדים, מוכנים להמשך הנסיעה. לאחר כשעתיים עצרנו בעיר הכי קרובה בוולמארט לחניית לילה וקניות. נטע כבר ישן, כרמל ושקד יצאו לקנות עם ענבל עוגת יום הולדת למחר, יום הולדתו של ענבל. חלף עוד יום ניפלא וממלא. כיף!