23/12/12
מזל
טוב! היום יום ההולדת של ענבל. קמנו אל שולחן יום ההולדת שהופך למסורת בטיול. כולו
מכוסה בברכות וקישוטים שהילדים השקיעו והכינו. כמובן שהייתה גם מצגת, שירים בליווי
תוף ועוגה טעימה.
מושלם! אנו יוצאים לדרכנו.
המישורים הצהובים והאינסופיים ממשיכים
ללוות אותנו, אלא שהפעם נוספים לנוף גם המון כתמים שחורים ומתכתיים, הלא אלו הם
החרגולים השואבים את הנפט ממעמקי האדמה.
כל כך מוזר לראות שדה חקלאי ענק ומעובד
ובין לבין עובדים להם חרגולי מתכת מכוערים ללא לאות, מסתובבים, יורדים, עולים
ומשתלבים בצורה מוזרה עם הטבע סביב. באזור הזה מאוד בולטת עוצמת משאבי הטבע שיש
לטקסס ולארצות הברית כולה. חרגולים שואבים נפט, שבשבות מנצלות את הרוח. איזה עושר,
הלוואי עלינו.
הגענו
אל העיר midland {על כביש 20}, אל מוזאון הנפט- petroleum
museum. בפתח
המוזאון עומדים שני חרגולים המדגימים שאיבת נפט.
המוזאון ממחיש באמצעות סרטונים
והמחשות את תהליך היווצרות הנפט ושאיבת הנפט. יש בו גם נושאים נילווים כמו מכוניות
מרוץ {קשורות כניראה בזכות הדלק שצורכות}. נהננו מאוד לעבור בין מכוניות המרוץ
השונות ולראות את ההתפתחות במבנה שלהן לאורך השנים. ענבל ואני ניסינו להידחק
למכונית מרוץ, היה בלתי אפשרי להיכנס ועוד יותר לצאת...
לא את כל ההסברים הצלחנו
להבין לצערנו בשל מגבלות השפה ולכן גם לא הצלחנו להסביר הכל לילדים, מה שקצת גרע
מהעניין לעיתים. ההפסקה בדרך הארוכה היתה מבורכת והחלטנו להישאר לישון בעיר. מחר
נמשיך אל מצפה הכוכבים.
24/12/12
אתמול
הלכנו לישון מאוד מאוחר בשל העלאת הבלוג. בבוקר הצלחנו לישון עד מאוחר. כולם חרפו
להם, קמנו רק בסביבות תשע. אכלנו טורטיות טעימות. הילדים התאהבו פה בטורטיות
והן מהוות תחליף מעולה ללחם. קצת מחממים
על מחבת ויש יופי של בצק שמזכיר לנו קצת פיתה על הטאבון וקצת מלאוואח. {כניראה שאנו
חולמים על בית}.
התחלנו
בנסיעה לעבר fort davis. היום בנסיעה היו לנו הרבה יותר חרגולים בדרך ואף מספר רב של
מגדלי קידוחי נפט. אפילו זכינו לראות גילוי טרי של נפט. את הדרך המונוטונית ניצלנו
שקד ואני ללמידה ולסיום חוברת החשבון הראשונה, לשמחתה הרבה!
הגענו לאזור fort
davis ושם
הפנה אותנו שילוט לפארק מדינה בשם balmorhea שבו מעיין נובע מאוד גדול ויפה מלא דגים וברווזים. מזג האויר בחוץ
היה קשה להגדרה, מעין חום שהופך לקור במהירות וחוזר לחמימות, פושר שכזה, אבל המים
היו די חמימים להפתעתנו.
דגיגונים קטנים שנהנים להידבק לכפות הרגליים ולגוף מקבלים
את פניו של כל מי שניכנס למים. הראשון היה כרמל שנהנה ממגע המים ומגע הדגים כאחד.
הוא ציחקק בהנאה רבה מהדגדוגים הדגיים וטען שהדגים חברים שלו כשנטע ביקש להבריח
אותם באמצעות אבן. אם כך, ניחשתם נטע היה השני שניכנס. שקד, ענבל ואני שכשכנו רק
רגליים ובדקנו את המניקור- פדיקור של הדגים.
רוח קרה החלה נושבת, נטע וכרמל יצאו
רועדים מהמים, מגבות, בגדים, קצת גן משחקים וממשיכים לעבר יעדנו. ברקע אנו רואים
רכס הרים יפיפה, שינוי מרענן מהמישורים שליוונו עד עתה. אנו מתקרבים אט, אט לרכס
שממרחק נראה תכול ומקרוב מתחילים להבחין בגוונים המרהיבים שלו, גווני חום- ירוק-
צהוב מעורבים זה בזה. אנו נוסעים ממש בתוך
הרכס, מתפתלים בנוף בתולי, מדברי, פראי. לצידי הכביש נישאים צוקים חדים שכאילו
משהו ניסר בהם פסים, פסים. נידמים הם כשייכים למערת נטיפים ענקית, כאילו על פניהם
מתוחים זקיפים. מראה מיוחד במינו ומלא עוצמה. הדרך המהממת ביופיה הפתיעה אותנו.
לאחר מספר ימים בהם בילינו בשעות נסיעה רבות בתוך שממה יבשה ומשמימה, לפגוש בגיוון
שכזה, גרם לנו שמחה גדולה. קריאות ההתפעלות של כולנו לא חדלו לרגע. הצוקים
המיוחדים, המים שלרגעים מתגלים בינות ההרים הנישאים, החוות שניתן לראות רק את
שעריהן וגדרותיהן בשל המרחקים והשטחים העצומים. סוסים ופרות שרועות להן בלב הכלום,
קקטוסים ומיני עצים מדבריים יפים. שקט ובדידות מיוחדת שעוטפת את הכל. ואי אפשר שלא
לדמיין שוב את המערב הפרוע והבוקרים המובילים את סוסיהם בגאיות, ההרים והנהרות
הזורמים בלב המדבר. כך המשכנו בנסיעה נהנים מכל שניה ומרגישים שאנו באזור באמת
מיוחד במינו שקסם אחר ומסקרן שורה עליו.
הגענו
אל fort davis עיירה שכוחת אל, רחוקה מאות קילומטרים מכל ציוויליזציה. רחוב
מרכזי עם בתים הזויים, כמו נילקחו מסרט מערב פרוע, כאילו שהעיירה מאז ועד היום
נותרה כפי שהיא ללא שינוי. הכל צחיח ורק ההרים מציצים ומזדקרים להם. חול ואבק,
שלטים שמורים על רכיבות סוסים מודרכות, חנויות קטנות של פעם ואליהן ניכנסים
בוקרים! כן, כן, לבושים כמו במערבונים עם המטפחת, כובע, ג'ינס, מגפיים, חגורה עבה
וחולצה משובצת. ממש חיים בסרט... וגם אנחנו מרגישים פה חלק מסרט הזוי ושובה ומושך
ומהפנט ומה לא.. חסרות לי מילים לתאר את היופי וההתרגשות להיות פה.
ניכנסנו
לקמפינג שגם הוא שממה אחת גדולה. האיש, בעל הקמפ, לוחם בויטנאם, "טיפוס"
רציני, הורה לנו לחנות בsite של הקראוון. זה היה מוזר כי המקום היה ממש בכניסה, ללא פרטיות,
כמו חניה רגילה, אין עצים להסתתר ולהיתכנס קצת בעצמנו כפי שהיינו רגילים, זה הרגיש
לנו מוזר ובמיוחד לנטע שסירב בתוקף להישאר במקום. בקשנו להחליף עמדה והחננו במקום
אחורי יותר ויותר פרטי. נטע עדיין לא אהב את העובדה שהכל חשוף וללא עצים, אך לבסוף
התרצה. כרמל ונטע נהנו במיוחד לבעוט ולגרד עם רגליהם את האבק, לאחר חמש דקות כבר
לא ניתן היה לזהות שיש רגליים מתחת למעטה הלבן.{כל אחד ומה שעושה לו שמח על
הלב...}. לאחר טיול רגלי והוצאת אנרגיה של שלושת הבנים והכנת ארוחת צהרים- ערב של
הבנות, התכנסנו בקראוון למקלחות, אוכל וצפיה בפרקים מ"בית קטן בערבה"
שכמובן זה כמה ימים שאני מספרת לילדים על הסידרה שכל כך מזכירה את האזור פה או
שהאזור מזכיר אותה. הילדים נהנו לצפות בדיוק כפי שאנו נהננו כשהיינו ילדים. בקושי
רב ניפרדנו מלורה, מרי וקארי למטרות שינה. בסופו של דבר השתרר שקט. כולם ישנים.
מחר כריסמס, הכל סגור ואנו נקום ונחליט באיזו פינה יפה נטייל.
25/12/12
כל
הלילה ליוו אותנו רוחות מאוד חזקות שטילטלו את הקראוון מצד לצד בחוזקה, ממש מפחיד.
כשקמנו בבוקר המשיכו הרוחות והעיפו עמן המון חול. היה קר מאוד ומאובק בחוץ, הכל
סביב סגור בשל החג ולכן לא היתה לנו בעצם שום סיבה טובה לצאת מהקראוון. נשארנו לנו
בביתנו הקט באוירה שמזכירה יום חורפי גשום בבית בישראל. משחקים, צופים בסרט מערב
פרוע שהצלחנו למצוא עם תרגום לעברית! ונחים, נחים, נחים. אחר הצהרים יצאנו לסיבוב עם הקראוון לספוג קצת
נוף וצבעי שקיעה מרהיבים. הדרך בחלקה היתה יפה ובחלקה מונוטונית. עם השקיעה התכסו
השמים בצבעים שהקרינו על ההרים סביב. המראה היה שובה ביופיו ואנו לא יכולנו להתאפק
מלצלם בלי הפסקה. בשעות הללו גם יוצאות כל החיות מ"חוריהן" ולכן התמזל
מזלנו לפגוש בחזירי בר, באיילים ובסוסים שניראו לנו סוסי בר{נראו יותר כחמורים
במראה, הכלאה של חמור עם סוס ולא ניראתה חווה באופק.}
עם
השקיעה חזרנו אל הקמפ להמשיך את המנוחה בה התחלנו ועדיין לא מיצינו. עבר לו יום
ניפלא!
26/12/12
היום
פנינו אל מצפה הכוכבים של fort davis ששוכן מעלה, מעלה בהרים.
היתה לנו הזמנה שעשינו מראש לסיור שמתחיל ב- 11:00 בבוקר. זהו סיור לראות את
הטלסקופים הענקיים שמשמשים למחקרים אודות היקום שלנו. המצפה שוכן במקום גבוה מאוד
{סביבות 2000 מטר}. חשוך מאוד ולכן אין בו זיהום אור שאינו מאפשר צפיה בכוכבים.
האזור הוא אזור יבש יחסית, עובדה שחשובה לשמירה על הטלסקופים שמאוד רגישים ללחות.
הגענו אל המצפה. מהדרך כבר יכולנו לראות את הטלסקופים העצומים הנמצאים בגובה וגם
מספר טלסקופים קטנים יותר שנמצאים ליד מרכז המבקרים הנמצא נמוך יותר. במרכז
המבקרים התברר לנו שיש לנו כניסה חינם לסיור הבוקר בזכות כרטיס החברות במוזאוני
המדע שעשינו בארץ. איזה כיף, חסכנו 66 דולר!
ניכנסנו קודם כל להרצאה וסרט. המרצה
בלע את המילים ולנו שגם כך לא קל להבין הכל, היה קשה יותר מתמיד. הילדים צמאים
למידע ואנו מתקשים בתרגום, מצב מאוד מתסכל. בעודנו יושבים מרוכזים משהו בשורה
מאחור פונה אלינו בעברית... שמעתי טוב?? עברית?? כן! משפחה נחמדה עם שלושה ילדים
שחיה כבר שנתיים ביוסטון. ההורים זוג רופאים מישראל שבאו לכאן להשתלמות. כמה נחמד.
כמובן שהיה חיבור מיידי. בילינו יחד במהלך הסיור. היה נחמד להכיר ולקשקש בשפה
מוכרת ופשוטה. הילדים כמובן חגגו. בסיום ההרצאה עלינו בהסעות מיוחדות שמיועדות לכל
מי שלא מגיע ברכב פרטי, אל הטלסקופים הגדולים שכדי לצפות דרכם בכוכבים ניפתחת כיפת
ענק. שמענו עובדות טכניות ומספריות על הטלסקופים והמדריך נתן לילדים ללחוץ על
כפתורים כדי לסובב את הטלסקופ ואת כל החדר כולו כדי שהכיפה תוכל להיפתח. את הכיפה
עצמה לא פתחו כיוון שהיא מאוד רגישה ללחות. פותחים אותה רק בלילה לצורך מחקרים.
היה מרשים ומרתק להיות בתוך מתקן שכזה. בתום הסיור ירדנו מטה, מטה אל fort
davis כדי
לאכול במסעדה שנראתה ממש אותנטית. מסעדת בוקרים אמיתית!
המשכנו לקמפ למקלחות ושוב
פנינו אל מצפה הכוכבים. יש לנו הזמנה ל"מסיבת כוכבים"... נישמע מסקרן?
בשעה שבע בערב מתחילה המסיבה שהיא בעצם הדרכה בצפיה בכוכבים דרך הטלסקופים הקטנים
יותר הנמצאים ליד מרכז המבקרים. לשם כך התעטפנו בכל השכבות שמצאנו {ועדיין היה לנו
קר}, ויצאנו לצפות בכוכבים. המסיבה שכללה המון אנשים להפתעתנו הרבה, החלה בהרצאה
וצפיה בעין בלתי מזויינת בגרמי השמים. היה כל כך קר, שבעיקר היינו עסוקים בלקפוא
וכשעסוקים בלקפוא לא קל להביט בשמים, לכן יצאנו {בעצם כבר היינו בחוץ...} מההרצאה
והלכנו אל הטלסקופים, מה שהסתבר כמעשה חכם כי הספקנו לצפות בכל עד שהחלו להשתרך
תורים ארוכים של אנשים.
אז מה ראינו? ראינו בהגדלה מהממת את הירח בכבודו ובעצמו
בכמה זויות שונות. הוא ניראה ככדור קריסטלי לבן ובוהק. מדהים! ראינו גם את כוכב
וונוס על ארבעת הירחים שלו. הצלחנו לראות פסים חומים עליו שהוסבר לנו שאלו הן
סופות. מדהים גם לדעת שהכוכבים שאנו צופים
בהם עתה, האור שלהם הוא בעצם מלפני 40000 שנים! {מאוד לא עדכני}. לאחר שעברנו בכל
הטלסקופים ניכנסנו למרכז המבקרים להתחמם בהרצאה מרתקת עם מרצה שסוף, סוף יכולנו
להבין. ראינו תמונות ושמענו הסברים גם על הדברים בהם צפינו בחוץ. למדנו שהכוכבים
הכחולים הם החמים ביותר, יותר מהאדומים והכתומים. למדנו שלעיתים נדמה לנו שאנו
רואים כוכב אחד אך זהו בעצם מיקבץ של אלפי כוכבים. צפינו בגלקסיות אחרות. היה
מרתק! בין ההרצאות והסיורים, בקרנו גם בתערוכה מאוד מענינת במרכז המבקרים. בתשע
בערב לאחר שיצאנו מאוד מרוצים ומשולהבים מההרצאה האחרונה, ישבנו לשתות שוקו חם
ולאכול עוגת קינמון. סיום מוצלח! חזרנו עייפים וקפואים לקראוון. כרמל וענבל יצאו
לסיבוב נוסף בטלסקופים ואנו כל השאר שמחנו להישאר בקראוון החם ולהתארגן לשינה.
בדרך חזרה חצה חזיר בר ענק את הכביש.{לא הספקתי לצלם}. חזרנו לקמפ ולילה טוב.
27/12/12
היום
עזבנו את פורט דיויס ונסענו לכיוון מערות הנטיפים בקארסברג שנמצאת כבר בניו
מקסיקו, כך שבעצם ניפרדנו מטקסס. על אף הפרדה, כלום לא השתנה והנוף ממשיך להיות
יבש ומונוטוני. את השעון הזזנו שעה נוספת לאחור ועתה אנו בהפרש של 9 שעות מישראל.
הגענו אל המערות ברבע לשתיים בצהריים והרווחנו שעה בזכות הזזת השעון. במערות ישנן
אפשרויות למסלולים רבים מודרכים ועצמאיים. כיוון שהגענו די מאוחר וגם כיוון שראינו
שהסיורים המודרכים מאוד עמוסים החלטנו לצאת לסיור עצמאי. בחרנו לרדת למערה בדרך
הקצרה ביותר שהיא באמצעות מעלית ולערוך סיור של שעתיים באזור הכי אטרקטיבי של
המערות.
כמובן שלפני הירידה למעבה המערות לקחנו חוברות ג'וניור רנג'רס שהילדים כל
כך אוהבים. המערה מאוד עמוקה, בסביבות 400 מטרים והמעלית יורדת ויורדת ויורדת.
הגענו אל מערכת מערות עצומה בגודלה, כמוה כמובן אין בארץ. התחלנו ללכת בשבילים.
המערה יפה אך לאחר שחווים את מערת הנטיפים בישראל, קשה להימנע מהשוואה. המערה
בישראל אומנם קטנה אבל הרבה יותר מרשימה ויפה. במערות הללו חלקים גדולים כבר יבשים
ולא פעילים בשל תנאי המדבר בהם שוכנת המערה. הוסבר לנו שהמערה יכולה להיות רדומה
כך מיליוני שנים או לתמיד ועם זאת אין לדעת אם מחר לפתע יחלו שוב מים לחלחל. ישנם
גם חלקים שהם עדיין פעילים והם גם יפים יותר! בחלקים מסויימים של המערה שוכנים בקיץ המוני
עטלפים. ניתן לשבת באמפי מיוחד ולצפות ביציאתם מן המערה. כעת, בחורף הם נמצאים
במקסיקו.{מטיילים...}. מספרים שבוקר אחד במאה התשע עשרה עבר ליד המערה והיה נידמה
לו שהוא רואה עשן.{מעוף העטלפים יכול להראות כעשן}. הוא ארגן לעצמו אור וניכנס אל
המערה החשוכה. ניפעם ממה שהוא גילה בתוכה הוא יצא וסיפר לעוד ועוד אנשים על יופיה.
הם החלו לבקר במערה ולחקור אותה, עד שהיא הפכה עם השנים לפארק מוגן. חזרנו מן
המערה אל מרכז המבקרים. צפינו בסרט. סיימנו את החוברות וקיבלנו סמל יפה להדבקה.{יש
לנו המון סיכות, לכן הילדים בחרו בזה.} יצאנו אל הקור שבחוץ{במערות היה חם יותר,
13 מעלות}. רצנו אל הקראוון, אכלנו ארוחה קלה והמשכנו לנסוע. קניות בוולמארט והמשך
נסיעה, מתקדמים כדי לחסוך לילדים נסיעה ארוכה ומשמימה לחולות הלבנים אליהם נגיע
מחר. אנחנו עדיין נוסעים ואני כותבת. בקרוב נגיע ונלך לישון כבר בהרי הסקרמנטו.
לילה טוב.
28/12/12
ישנו
ממש למרגלות הרי הסקרמנטו בעיירה dunken אם אפשר לקרוא לה עיירה, כיוון שבעצם לא זיהינו
בתים כשהגענו בחושך ובבוקר זיהינו שני בתים בערך.. את הלילה העברנו באתר בניה או
משהו דומה לזה. היו שם טרקטורים ומשאיות ואיזה מבנה מואר. לשמחתנו הרבה הלילה עבר
בשקט מופתי. אף כלי לא החל בעבודתו עם שחר.. בבוקר התחלנו בנסיעה במעלה ההרים. הדרך
החלה להתפתל מעלה, מעלה, הרים יפים ונחל זורם, פרות, סוסים והנוף מתחיל אט, אט
לקבל יותר גוונים של ירוק.
עצרנו במקום נחמד על אם הדרך בו היתה פינת חי עם גדיים
קטנטנים, מוס, למה , סוסים וכן שתי ברכות יפות המיועדות לדייג. היתה גם עגלת
"בית קטן בערבה" להצטלם עליה ועוד כל מיני דמויות שניתן להכניס ראש
ולהצטלם.
במבנה שהיה במקום נתקלנו בשלט מיוחד במינו עליו כתוב:" אצלנו לא
מתקשרים למשטרה, אלא יורים". {מערב פרוע או לא??}.
פגשנו שם איש נחמד שעובד
במקום והוא אמר לנו שבמעלה ההר ניפגוש בוודאי שלג רב. איזה כיף! שלג זה תמיד דבר
משמח במיוחד כשצופים בו מחלונות הקראוון המחומם שלנו. המשכנו לעלות עוד ועוד, שלג
החל לבצבץ בינות הצמחים, ההרים, צידי הדרכים, בתחילה מעט שלג אך עד מהרה החילונו
לראות משטחי ענק מלאים בשלג רך וגבוה. בשלב מסויים אף החלו לרדת פתיתים קטנטנים.
בתוך נוף השלג הקסום הזה רעו בנחת פרות וסוסים אך גם איילים מקסימים בלהקות
גדולות, מראה ציורי ומשובב נפש. כך המשכנו בדרכנו משולהבים מהמראות.
כל הטאבלטים,
אייפונים ושאר מיני ירקות נותרו בודדים מאחור ללא שימוש והילדים ניצמדו אל
החלונות, לא רצו להפסיד שניה מן הדרך היפיפיה הזו שהזכירה לנו נוף אלפיני. בדרך
פגשנו בדוב המתריע מפני סכנת שרפות, פגשנו בו כבר גם בדרכנו לפורט דיויס. המשכנו
לעלות עוד ועוד עד הגיענו לגובה של 2600 מטרים.
משם התחלנו לרדת אט, אט כשלעיננו
ניגלו באופק מרבדי החולות הלבנים. בתחילה הם נראו כמו שלג עד שהבנו שאלו הם החולות
המשתלבים באופק באורח פילאי עם ההרים המושלגים.
כך ירדנו את רכס ההרים כשפנינו כל
הזמן אל החולות הלבנים שבאופק.
המשכנו בנסיעה אל הנאשיונאל פארק של החולות. לקחנו
מפות ומידע וניכנסנו לעומק הפארק. המראה שניגלה לעיננו קסום מאין כמוהו. גבעות,
גבעות לבנות כשלג ונוצצות בשל המינראלים שבתוך חול הגבס שממנו הן עשויות קיבלו את
פנינו בברק.
לא יכולנו לשער עד כמה הגבעות הללו קרות כשלג, עד אשר טעינו וירדנו
לטפס עליהן יחפים! מייד רצנו והצטיידנו בגרביים וסנדלים, כך טוב יותר, אפשר להתחיל
לטפס, לקפוץ ולגלוש. ההשתוללות בחולות ממש ממכרת. טיפסנו וגלשנו על גבי משטח מיוחד
שקנינו במרכז המבקרים בכניסה לשמורה. עלינו שוב, חיפשנו אזורים תלולים יותר, יפים
יותר. נהננו ממגע החול שבאזורים מסויימים הוא ממש קשה וגיבסי. התמכרנו למרחבים,
ליופי, לצבעים הלבנים שמתערבבים עם כחול השמים ושלג ההרים. פה ושם גם צמח מידברי
חום-ירוק מציץ לו בין גבעות החול.
למדנו שהצמחיה באזור חולות נודד שכזה צריכה
להיות מאוד סתגלתנית כדי לשרוד וכך גם בעלי החיים באזור. על כן יש לצמחים כל מיני
שיטות מענינות כמו לנוע עם החולות, ליצור לעצמן מעין הגנה של חול קשיח סביבם, לפזר
זרעים לפני שהחול מכסה אותם ועוד... בעלי החיים החיים שם, הפכו עם הזמן להיות
לבנים כדי להיטמע היטב בחולות ולא להיטרף בקלות. מרתק! לאחר שעות רבות של בילוי
בחולות, התכנסנו בביתנו הנייד למקלחות וארוחת צהריים. המשכנו קצת לטייל בנסיעה,
עשינו את חוברות הג'וניור רנג'רס שקיבלנו וחזרנו למרכז המבקרים, שם צפינו בסרט
מרתק על היווצרות החולות. הסתובבנו בתערוכה המענינת שבמוזאון המצוי במקום, נישבענו
בשבועת רנג'רים וקיבלנו גם סיכה וגם פאטץ {סמל מבד}. הילדים קבלו גם תעודה מאוד
מרשימה עם סמל וחותמת. עזבנו את המקום ונסענו לישון בעיר הקרובה Alamogordo בוולמארט. עמנו עוד
קראוונים. ממש קמפ קטן.
29/12/12
היום
אנו בדרכנו אל עיר הסלעים. אך לפני כן אנו מתכננים ביקור בבסיס טילים שנמצא בדרכנו
ממש. כשהתעוררנו בבוקר "דיגדג לנו באצבעות" לעבור בדרך שוב בחולות
הלבנים. גם כי מאוד התגעגענו לשלווה וליופי וגם כיוון שנאמר לנו שיש היום בשעה עשר
בבוקר סיור אל האגם היבש שמצוי בחולות, שם ניתן לראות קריסטלים. זהו סיור שניתן
לעשותו רק בהדרכה מקצועית והוא מתקיים פעם בחודש. אומנם לא נירשמנו מראש כפי
שהיינו אמורים לעשות, אבל תמיד אפשר לנסות להצטרף אין לנו מה להפסיד. הגענו אל
החולות בדיוק בשעה עשר. שאלנו אם ניתן להצטרף לסיור הקריסטלים ונאמר לנו שכן! כל
כך שמחנו, התארגנו במהירות, הכנו תיק, אלא שאז הסתבר שנפלה טעות והסיור לא מתקיים
היום אלא מחר, למרות שהתאריך שכתוב הוא באמת ה- 29/12. איזו אכזבה... ניפרדנו
סופית מהחולות ונסענו אל בסיס הטילים. ערב לפני כן, הגענו בטעות לבסיס אחר שחשבנו
שהוא הבסיס בו אנו רוצים לטייל. ניגשנו למשרדים, נאמר לנו שלא ניתן סתם כך להיכנס
אלא צריך מכר ששייך לבסיס. מייד נידבנו את הבחור מהמישרד להיות המכר שלנו, אך הוא
חייך בנימוס{היה לו הומור לשם שינוי} ואמר שזה לא ילך...{כניראה שאנחנו לא
בישראל...}. לאחר ששאלנו אותו מה יש בבסיס הוא הבין שאנו כניראה מבלבלים אותו עם
בסיס טילים אחר, אליו הכניסה חופשית. בזאת הסתיימה ההכרות הקרובה ביננו{ כבר לא
צריכים הרי קשרים בבסיס הזה..}.
בבוקר הגענו לבסיס שאותו אכן חיפשנו. בכניסה ענבל
העמיד אותנו לצילום ליד השלט. מייד הגיע חייל חמור סבר וביקש לראות מה צילמנו.
מותר לצלם רק בתוך הבסיס ורק לכיוון ההרים. אין בעיות, פקודה זו פקודה! הוא אישר
לנו את התמונה עם השלט ואף אמר שהיא מצויינת, יש! ניכנסנו אל הבסיס בו פזורים
המוני טילים ורקטות מכל הסוגים והמינים. קיבלנו סיור מודרך ומרתק מאת ענבל.
ידענו
שבבסיס הזה ניתן לראות גם את פצצת האטום שהונחתה על נגאסאקי והירושימה במלחמת
העולם השניה. חיפשנו ומצאנו אותה.
סיפרנו לילדים קצת הסטוריה והרבה על המין האנושי
שיוצר דברים מפלצתיים שכאלה. ניכנסנו
למוזאון שהיה גם הוא מאוד מעניין. כל כך כיף לטייל עם הילדים, הם מתענינים,
עושים השלכות וקישורים ובעיקר יודעים ולומדים המון!
המשכנו בנסיעה לכיוון
"עיר הסלעים" ליד silver
city.
הגענו
בשעת בינערביים, השעה היפה ביותר להימצא במקום שמימי שכזה. בתוך מדבר שטוח לגמרי
מתרוממים להם לגובה עצום מאות סלעים.
כך סתם, יש מאין.. לסלעים צורות מצורות שונות
ועל אף שממרחק נידמה כי הן מתפרשות על שטח קטן, כשמתחילים ללכת מגלים ש"עיר
הסלעים" היא בלתי ניגמרת.. ניצלנו את השעה היפה של השקיעה עם צבעיה המרהיבים
הנופלים על הסלעים במשחקי אור וצל מתמזגים בצבעי הסלעים והמידבר שהופך לירוק ואדום
עם השמש הצובעת את השמים. המרחבים והסלעים מקרינים את עוצמת הטבע הכי חזק שיכול
להיות.
לאחר חקירה של שעה את האזור, חזרנו אל הקראוון, חושך החל לרדת ואנו ניגשים
להחליט היכן מתמקמים הלילה. ליד הסלעים נימצא גם אתר של מעיינות חמים. נסענו לבדוק
כיצד הוא ניראה כדי שנוכל להחליט אם אנו רוצים להיכנס אליו וגם לחנות בו בלילה. המעינות
היו מאוד חשוכים עבור נטע ולכן חזרנו לישון ב"עיר הסלעים". שם יש מקומות
מיוחדים לקראוונים עם חשמל, אך לא נותרו כאלה ולכן החלטנו לישון לא במקום מסודר
אלא לייד חניון הקראוונים, בתוך השמורה בלב הטבע. השקט והחושך אהובים עלי והמחשבה
שבבוקר נקום לתוך נוף שכזה עוזרת להרדם. בזמן האחרון אנו נמצאים במזג אויר קר ולכן
אנו מנסים לערוך הרבה ברורים עם יודעי דבר הניקרים בדרכנו בנושא קפיאת מערכות
הקראוון ומה עלינו לעשות. אנו יודעים שלעיתים יש לרוקן מים מהקראוון אך רוצים מאוד
להימנע מחוסר הנוחות הכרוך בזה. בנתיים תמיד קיבלנו אותה תשובה , לחמם היטב את
הקראוון ולא להתחבר בחיבורים חיצוניים למים. לא צריך לרוקן מים. עד היום כך עשינו
וזה הוכיח עצמו מצויין. נקווה שגם בהמשך הכל יהיה בסדר.
30/12/12
בבוקר
התעוררנו מול נוף הסלעים העצום והמעצים הזה. כפי שהבטחנו לילדים יצאנו לטייל, לטפס
ולשחק מחבואים בין הסלעים. אפשר להתחבא בכל פינה ואם לא מוציאים קול, ממש קשה
למצוא את מי שמתחבא כי כל מקום אפשרי בעצם, האזור רחב והסלעים עצומים. המשחק היה
מתמשך ואינסופי, נהננו מכל רגע. הילדים איתגרו עצמם בטיפוסים על הסלעים.
ברגע
מסויים התישבנו בשקט על סלע גדול לספוג מעוצמות הטבע, להאזין לקולות ולחוש את
הרוח. כך ישבנו דוממים ברגע קסום וממלא אנרגיות. כך גם קלטנו את קולות השפנים
וצעדנו אל כיוונם והנה... שפן, אוזניים גדולות, זנב פחוס ולבן, חיה מתוקה ויפה
כמוה ראינו רק בסיפורים ואחריה עוד אחת ועוד אחת, מצאנו עצמנו הולכים בדממה,
מחפשים עוד שפנים ועוקבים אחריהם.
לאחר בילוי של כמה שעות בין הסלעים המשכנו
בדרכנו.
ידענו שהלילה עומדת להתחיל סופה רצינית של שלג וגל של קור עומד להגיע
לאזור. התלבטנו אם עדיף להישאר בקמפ באזור ולמחרת בשלג לנסוע ליעד הבא או להמשיך.
היינו זקוקים לגז כדי שנוכל לחמם את הקראוון ולכן נסענו לקמפ של koa שמספק גם גז, לאחר שכל
שאר המקומות היו סגורים. הילדים יצאו לשחק בגן המשחקים של הקמפ בעוד אנו ממלאים
גז. לפתע צעקות שמחה... שלג החל יורד. שקלנו להישאר בקמפ וללון בו, אך לאחר ברורים
שעשיתי הסתבר שביעד הבא שלנו חם יותר. האשה שדיברתי עמה צחקה כששאלתי אם צפוי
אצלהם שלג ואמרה שמקסימום קצת גשם, אז מלאנו גז והמשכנו הלאה לכיוון tombstone, שם הובטח לנו ששלג לא
ירד. עצרנו בדרך למקלחות ב-rest area שם גם אכלנו ארוחת צהרים-
ערב והמשכנו בנסיעה. הדרך היתה יפיפיה, הרים, שקיעה, קקטוסים ואייל שמזנק מעל הגדר
בחינניות. והנה שלט שמעיד על כך שעברנו
למדינת אריזונה .עם החשכה שבאה לבקרנו הגיע גם שלג, הרבה שלג שהחל יורד בסערה.
אורות הקראוון מאירים עליו והרוח זורקת את הפתיתים בחוזקה אל עבר החלון, מראה
מהפנט. נטע נירדם מזמן, כרמל ושקד לא יכלו להסיר עינהם מהיופי והשמחה שהשלג מביא
איתו. כך נסענו בזהירות עד שהגענו לעיר benson, שם החלטנו לעצור כשעה
לפני יעדנו העיירה tombston.
31/12/12
קמנו
בבוקר, סביבנו כל ההרים מושלגים. איזה יופי, מקסים! מתחילים בנסיעה ועולים עוד
ועוד בגובה, הכל מושלג, איזה מזל שלא המשכנו אתמול בנסיעה. מגיעים לטומבסטון, כל
העיירה שקועה בשלג!
טומבסטון היא עיירת כורים שמתפרנסת עתה מתיירות. העיירה משחזרת
את החיים במאה השמונה עשרה, תקופה בה יריות היו דבר שבשיגרה. תיכננו לבקר במכרה
כסף ונחושת ולצפות בהופעה של "קרב יריות" כמו במערב הפרוע. הגענו אל
המקום, רחוב ראשי משוחזר. משני צידיו חנויות ובארים saloons כמו בימים ההם.
את פנינו
מקבלים קואובויס עם אקדחים, מגפיים עם ברזלים, עין עם רטיה {נטע אמר שזה קפטן
הוק}, מעילים ארוכים, כובעים וכל האביזרים הנילווים. ניכנסנו מייד אל האוירה
המיוחדת ונהננו לשוטט בין החנויות המיוחדות שמוכרות פריטים הקשורים לתקופה. בדרך
קיבלנו הזמנות רבות להופעות ירי, הנערכות במספר מקומות לאורך הרחוב. לכולם הבטחנו
שנבוא לאחר הסיור במיכרה.
ניגשנו אל המיכרה, השעה היתה עשר וחצי בבוקר, הסיור
מתחיל באחת עשרה ועשרה. שלג החל לרדת, מראה מקסים אבל קר... ליד המיכרה גילינו איש
נחמד שעושה מעין פופקורן. ניגשנו לראות. הוא מבשל בסירים ענקיים פופקורן עגול
וגדול שלו הוא מוסיף כראמל ומלח. קיבלנו לטעום, הטעם היה מיוחד במינו. מייד הזמנו
שתי שקיות וזללנו אותן עד תום.
הפופקורן היה חם והשקיט קצת את הקור הזורם בגופנו. הסיור החל עם מדריך שהסביר לנו על שיטות העבודה
במיכרה וסיפר לנו על החיים בעיירת הכורים. ירדנו אל מעבה האדמה אל מיכרה שניראה
ממש כבימים ההם. שמענו סיפורים, ראינו את כל הקריסטלים והמינראלים בתוך המיכרה
ולמדנו שאת הכסף כורים מאבנים שחורות ומכוערות! הסיור היה מרתק ואת רוב ההסברים
הצלחנו להבין.{לא מובן מאליו עבורנו}.
המשכנו אל מופע "קרב יריות"
שהומלץ על ידי בעלי המיכרה. ישבנו בתוך מיבנה שבנוי כמו באר של הימים ההם מתוך סרט
מערבון שכולנו מכירים. סיפרו לנו סיפורים מתוך הוואי החיים ואז ניכנסו השחקנים.
משחק פוקר שמשתבש, חולצה שלא מוצאת חן ובעיקר הרבה אלכוהול, הובילו במהירות לקרבות
ירי שהסתיימו במוות. הקרבות הללו היו עניין שבשיגרה, לפחות קרב אחד ביום ולעיתים
גם יותר. תמיד התלקחו המאבקים על זוטות והתוצאה היתה מחרידה. על קיר המקום תלוי
רישום עם תאריכים ושנים של ההרוגים.
מאות הרוגים. הזוי... הצגה היתה מצויינת,
ממחישה יפה ואמיתית.
הרבה רעש של קפצונים ואקשן. כרמל ונטע לא הפסיקו לחייך, שקד
לא הפסיקה להיצמד אלי..
בהמשך ניכנסנו במקרה למקום שבו ניתן להתנסות בירי. שקד
הסתפקה בירייה אחת, הבנים "הלכו על זה" עד הסוף ובהנאה רבה. ילדים רכים
יורים, לאן הגענו, ממש מערב פרוע.. לא פלא שאחר כך בקראוון נטע כל הזמן או יורה או
עושה עצמו מת מירי. נקווה שבארץ נחזור לשפיות.
לאחר שכבר לא יכולנו לסבול עוד את
הקור {אני לא יכולתי..}, חזרנו אל ביתנו החם ונסענו לעיר טוסון, לאכול במסעדה
האהובה עלינו sweet tomato. בדרך נאלצנו לעצור בשל מריבה בין כרמל לשקד. לאחר מספר דקות, נגשה שקד אל כרמל ובאורח פלא
הסדירה עמו את הענינים. מרחוק, מהמושב שליד הנהג יכולתי לראותם מתחבקים, שוכבים זה
ליד זה במיטה שלי ושל ענבל ומציצים מהחלון אל הדרך הנישקפת. שקט ואידיליה ואנו
ממשיכים בדרך. הלוואי שידענו להשלים כה מהר ויפה כמו ילדים... הגענו אל המסעדה
לאחר שקנינו מטען לאינטרנט שנדם לנו.
בעודנו אוכלים, ניגש אלי לפתע אדם ואמר שהוא
חייב לציין את התנהגות הילדים. מימיו הוא לא ראה ילדים שמתנהגים כל כך יפה. איזו
מחמאה, היה שווה. כמובן שהמשכנו לדבר וסיפרתי לו שאנו ישראלים יהודים. הוא שמח
ואמר שסבא שלו היה רב. מפה לשם התידדנו ושוחחנו ארוכות. הוא איש מארינס לשעבר, אדם
חכם ונעים שכיף לשוחח עמו. ניפרדנו בחיבוקים חמים. המשכנו בחיפושנו אחר מעילים
חמים. בנתיים מצאנו רק לשקד, אולי מחר נצליח יותר. שוב אנו בוולמארט, לילה טוב.
1/1/13
שנה
חדשה ועמה מזל טוב ענק לסבתא אורה ואמא אורה מכולנו!!
היום נסענו למוזאון Sonora
desert ול- saguaro
national park שמורה
הנמצאת ממערב לעיר טוסון.{יש שמורה בשם זהה גם ממזרח לעיר}. הדרך התפתלה לה במעלה
ההרים המלאים במיליוני קקטוסים עצומים בגודלם המיזדקרים מן האדמה המידברית בגאווה
כאומרים: "כן, כן אנחנו אכן הסמל של אריזונה ואנו יודעים זאת!" המראה
היה מדהים, הזוי, מוזר ומיוחד.
הצמחיה היחידה הצומחת באזור הזה הם קקטוסים בהמון
גדלים וסוגים ובעיקר המון קקטוסים ענקיים שמרחוק נידמים כעמודים, עמודים. הדרך
היתה יפיפיה והתחושה היתה שאנו נוסעים בתוך סרט מקסיקני, רק חסר היה הכובע המיוחד
של מקסיקו ליד הקקטוסים. כך עלינו ועלינו בכבישים צרים ומתפתלים בנוף שרואים כמותו
באמת רק פעם בחיים.
הגענו אל המוזאון המידברי ממש בזמן כדי לצפות במופע תעופה של
ציפורים מידבריות. המופע היה מלווה בהסברים מענינים על סוגי הציפורים השונות
והמדריכים גרמו להן לעוף ממש מעל ראשנו.
לאחר מכן טיילנו בשבילי המוזאון בין סוגי
קקטוסים. ראינו שועלים, חזירים, סוג של ראקון, חתולי מדבר, נחשים וציפורים מסוגים
שונים. בצהרים צפינו גם במופע נחשים מלווה בהסברים.
לאחר מכן נסענו אל השמורה שממש
צמודה אל המוזאון. היא נקראת סאגורו {לא מבטאים את ה-ג, זה נישמע כמו וו-
סאווארו}, על שם הקקטוסים הענקיים. הפארק נקרא גם פארק הגבעות האדומות, על שם צבע
האדמה באזור. קיבלנו חוברות ג'וניור רנג'רס ויצאנו לחקור את האזור. התבוננו לעומק
בקקטוסים ולמדנו עליהם רבות באמצעות החוברות.
למדנו שהם מפריחים פרחים לפחות בגיל
35-45, שהם מצמיחים זרועות בגיל 65-75 ומתים בסביבות גיל 150. למדנו גם שבעודם
קטנים הם מקבלים הגנה מפני קור וחום קיצוניים על ידי צמח גדול יותר שגדל לידם, עד
אשר הם מספיק גדולים וחזקים, אז בדרך כלל הם עולים עליו בגובהם וגודלם. לא פשוט
לצמוח במדבר עם תנאי אקלים כל כך קיצוניים ולכן הקקטוסים הם היחידים ששורדים בו.
נותרנו עם מספר שאלות בלתי פתורות שעלו לנו רק לאחר שעזבנו את המקום. לכן נתייעץ
עם ידידנו האינטרנט ונקווה שהוא יספק לנו תשובות. לאחר שסיימנו לטייל בשמורה,
חזרנו אל מרכז המבקרים שם בדקו לילדים את החוברות. התברר שהרבה דברים לא עשינו
במדוייק בשל קשיי שפה וגם כיוון שלא סיפקו לנו חומר נילווה שאמורים היו לתת לנו.
לא נורא, גם כך למדנו המון והרנג'רית הנחמדה עשתה לנו השלמות. הילדים קיבלו תעודות
מקסימות עם שמם הפרטי מודפס עליהן וכמובן סיכה ופאטץ. {הם קיבלו סיכה ונטע דרש גם
פאטץ}.
בדרך חזרה תפסנו שקיעה שכמוה לא ראיתי מעולם! ככל שעבר הזמן השמים הפכו
יותר ויותר אדומים, עם הקקטוסים וההרים ברקע זה ניראה כמו ציור שמן מן היפים שאפשר
לדמיין. נסענו שוב בדרך המפותלת, עכשיו בירידות לאכול שוב במסעדה האהובה עלינו,
מקלחות ושינה בוולמארט. לילה טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה