29/9/12
הבוקר עלה והפעם הוא פחות האיר לנו פנים.
מזג האויר בחוץ היה חורפי והגשם הלילי המשיך גם בבוקר. כניראה שזה השפיע על מצב הרוח הכללי, או שהיה זה סתם ללא סיבה מיוחדת מאותם ימים שכל מה שתעשה בהם יצא עקום.
הילדים היו במצב רוח מריבתי, כזה שעורר בנו הרהורים על יכולתנו להחזיק מעמד בטיול
כזה שבו כולנו סגורים יחד במגורון הקטנטון הזה, בו אין פינה של שקט שלא נדבר על פרטיות.
בראש כבר בדקנו את לוחות הזמנים של הטיסות הקרובות מקנדה לארץ, במטרה לשלח את
הילדים במהירות המיידית לבית ספר, סבא- סבתא {שכל כך מתגעגעים} או סתם לחברים,
העיקר שיהיה לנו שקט ומהר!
די מהר
שכנענו עצמנו שבעצם,לולא הטיול הזה לא היינו מגיעים למקומות המדהימים הללו
והילדים הם חלק מהעניין. ישנם גם ימים פחות טובים אבל החוכמה היא לדעת להפיק גם מהם את הטוב,
ללמוד ולהתחזק.
החלטנו לצאת בעקבות המלצות
בקמפ בו שהינו לשמורת אינדיאנים שיש בה מוזאון הממחיש את החיים שלהם. לכפר בו שוכן המוזאון קוראים wendake . כשהגענו נכנסנו
למודיעין כהרגלנו, שם היה בחור נחמד שהתגאה מאוד במוצאו האינדיאני והראה לנו על
המפה את שטחי הטריטוריה העצומים של "האומה" שלו בקנדה. הוא לא דיבר מילה
אנגלית אבל היה מקסים. מבעד לחלון הגדול של המודיעין נישקף פארק עצום עמוס צבעי
שלכת מרהיבים ובין עציו שיחקו להם ילדים אינדיאנים מתוקים. "הנה הילדים של
האומה שלי" הוא אמר בגאווה. בתוך כמה דקות הגיעה העובדת שיודעת אנגלית
וכיוונה אותנו אל מקור חפצנו. התחלנו את טיולנו בתוך הפארק היפה שנישקף מהחלון, בו
ניתן לטייל ולצפות במפל יפה. הטיול היה קצרצר, טיול "חילוץ עצמות", כך
הגדרנו אותו.
משם המשכנו למוזאון האינדיאנים שרובו בחוץ ועל אף הגשם הקל שירד נהננו מאוד לעבור בין מוצגיו וללמוד על חיי האינדיאנים. המוזאון בנוי בצורה מושכת ומסקרנת והיה ממש כיף.
המשכנו בנסיעתנו על כביש 138 לכיוון העיירה סט אן, שם יש קניון
יפה בו אנו רוצים לטייל מחר. בדרך ראינו מהכביש מפל גדול נישפך, בעיירה Montmorency עצרנו וירדנו לראותו.
איזה כיף לגלות דברים יפים על אם הדרך. לאורך הדרך שלטים ענקיים הזהירו אותנו
מאיילים צפוניים שעלולים לעבור על הכביש. ניתקלנו כבר בשלטים כאלה בנסיעתנו הלילית
לקוויבק. ברגע שיש שלטים אנחנו מוצאים עצמנו בדריכות למיפגש מרתק עם אחד כזה ואם
אפשר שזה ילווה באיזה דוב שחור נחמד או דובי בלשון נטע, אז מה טוב. על אף ולמרות
עיננו החדות, עד כה לא ראינו אף חיה מהחיות המובטחות פה בשלטים. {כולם שקרנים...}
את היום שהמשיך עדיין במצב רוח לא הכי
מרומם, בעיקר של כרמל, סיימנו בחנייה של וולמארט שפגשנו בדרך. ירדנו לקניות
והחלטנו שהערב יהיה נעים ובאמת כך היה. דווקא
בטיול הקניות מרימות לנו יופי את המצב רוח.
לאחר ארוחת ערב טובה, הלכנו כולנו לישון.
30/9/12
בלילה נירגע הגשם ולמרות שהובטח מזג אויר
סגרירי, גשם לא ירד וזה עודד את רוחנו. החלטנו להתקדם לכיוון set-anne כדי לצאת לטייל בקניון יפה
ובו מפל הנופל מגובה 60 מטר.
לפני כן נסענו במיוחד בכביש העובר מתחת למפל שראינו
אתמול כדי להביט ביופיו גם מלמטה.{מומלץ}.
הדרך היתה עוצרת נשימה והאמת שאנחנו כבר
לא נושמים כי השלכת המהממת הזאת עצרה לנו סופית את הנשימה. למרות שהיא מלווה אותנו
כל הזמן, אנחנו לא מפסיקים להתפעל ממנה, מעניין אם נמשיך כך.. סנט אן היא עיירה
ציורית ויפה, במרכזה כנסיה מרשימה ומזרקה וכל אלה כמובן משתלבים בעצים האדומים-
כתומים, נסו לדמיין והרי לכם ציור יפה מעין כמותו. המשכנו אל הקניון עם המפל.
עוצמות מים אדירות שנישפכות על משטחי סלע רחבים שחורים. ההליכה היא על גשרים
התלויים בין שמים וארץ, והיופי הוא אינסופי עם תפאורת השלכת{מצטערת, זה בלתי
נימנע...}.
תוך שאנו צועדים, מגלים הילדים איזה איש שתלוי מתחת לאחד הגשרים, לא
הבנו מה זה בדיוק וצחקנו שהוא מטורף בוודאות. ככל שהתקרבנו, הבנו שמדובר באומגה
והילדים החליטו שבטח אפשר לעבור רק עם אומגה. כרמל אמר שהוא מעדיף גשר, אבל שקד
מייד "נידלקה " על רעיון האומגה ואמרה שהיא רוצה לעשות.
האמת שהיינו
בטוחים שהיא תתחרט ברגע שתראה את הגובה. כשהתקרבנו, הבנו שאכן יש שם אומגה ושקד
יכולה לעשות אם רק תירצה והיא רצתה! כרמל החל לבכות מדאגה ואמר שהוא מקווה שהיא
סתם אומרת. זה היה משעשע, כרמל בוכה ושקד מחייכת..
חבורת קנדים מקסימים ומלאי סבלנות קשרו
ואיבטחו את שקד היטב, ענבל ואני הבטנו בה בהשתאות, איזה אומץ, כל כך יודעת מה היא
רוצה, אף אחד מאתנו לא העז אפילו לחשוב על עצמו תלוי כך בגובה 100 מטרים בערך, בין
שמים וארץ, כשמתחתיו נהר עצום וסלעים עצומים עוד יותר. שאלתי עשרות פעמים את
המאבטחת שלה אם היא קשרה אותה טוב ואם זה בטוח והיא בהחלט עשתה רושם שהיא יודעת מה
היא עושה, אז נותר לנו רק לסמוך עליה ועל הגורל, המזל ועל אלוהים. שקד כבר היתה
בקצה הצוק כשניראה היה שהיא מתחרטת.
היא החלה לבכות, אבל ממש לא רצתה לוותר, היא
כל כך רצתה לעשות זאת ולבסוף היא גלשה מהסלע, הכבל השתחרר והיא מצאה עצמה תלויה
ומאושרת! כל הכבוד שקדי, עשית זאת, השמים הם הגבול!!!
המשכנו לטייל ובדרך חזרה גם
כרמל רצה לעשות את האומגה, אך כניראה שלא רצה מספיק חזק. הוא עלה אל הצוק, אובטח,
אך התחרט וירד. לא נורא כרמל, העיקר שניסית וכל הכבוד שלמרות הקהל הגדול שניצב על
הגשר וחיכה לראותך גולש, ידעת לומר שזה לא בשבילך ולרדת, זה גם סוג של גבורה!
במקום כרמל, שקד גלשה שוב על האומגה
בתרועות ניצחון גדולות. כולנו יצאנו נילהבים ומרוצים. היה כיף.
המשכנו בדרכנו, בנסיעה ארוכה, עד העיירה ste –
Catherine שם אנו
אמורים לקחת הפלגה לצפות בלוויתנים. כל הדרך ירד גשם חזק, ערפל ורוחות חזקות, ממש
סערה. הגענו אל העיירה בידיעה שעלינו להתפלל לנס, שישנה את מזג האויר ובעיקר יעצור
את הרוחות החזקות. החננו את הקראוון- מגורון שלנו, ליד קיר של כנסיה בכפר וקיווינו
שהוא יחסום קצת את הרוחות, אך הן כל כך חזקות שאני ממש מרגישה שעלי לקחת כדור כנגד
מחלת ים. הקראוון מתנדנד חזק מצד לצד עד כי נידמה שעוד רגע אנו עומדים לעוף. ממש
מרגישים כמו ששטים בים סוער. תחושה מאוד לא נעימה. מקווה שנימצא עצמנו בבוקר באותו
מקום ואם לא ,לפחות שנפליג אל מחוזות יפים. בכאלו תנודות אני בספק אם ארדם, ענבל
והילדים יחרפו, זה בטוח. טוב, לילה סוער וטוב, בתקווה שיירגע ואוכל לספר לכם על
לוויתנים.
1/10/12
רוב הלילה המשיך מזג האויר הסוער, אך באורח
פלא בשלב כלשהו, נירגעו הרוחות ועמן גם הגשם. איזה כיף!
קמנו לבוקר שניראה עדיין
מעורפל וחורפי, אך רגוע. נסענו עם המגורון שלנו למשרד הכרטיסים על המזח ממנו עולים
לשיט הלוויתנים. אכן יצאו היום לשיט כי מזג האויר נירגע. קנינו כרטיסים וחזרנו אל
המגורון לאכול ארוחת בוקר ולהתארגן. האיש ממשרד הכרטיסים כיוון אותנו אל החניה
ומייד דרש 10 דולר וזה לאחר ששילמנו לשייט 170 דולר! פשוט מסחטת כסף, בכל אתר
דורשים כסף על חניה ועל כניסה ועל כל דבר בערך... הפעם ובאמת בפעם הראשונה, אמרנו
שאנחנו לא מסכימים לשלם, כי זה היה כבר הזוי מידי ולבסוף שילמנו 5 דולר... איזה
חיסכון...
בשעה רבע לעשר, חצינו את הכביש לכיוון
המזח. הערפל בחוץ היה כל כך כבד שלא הצלחנו אפילו להבחין בספינה הענקית שמגיעה
לאסוף אותנו.
זה היה משעשע, אוניה כזו גדולה ולא רואים כלום, איך בדיוק אנחנו
אמורים להבחין בלוויתן במזג אויר שכזה?? אולי כדאי לדחות את ההפלגה למחר??
קפואים מקור, לבושים בשלוש מאות שכבות
ועוורים מערפל{עיננו ממש לטו בערפל...}, עלינו על הספינה המובטחת.. הסבירו לנו שאם
הקפטן לא רואה לוויתנים, נותנים שייט נוסף חינם, אם הקפטן רואה אבל אנחנו פספסנו,
זו בעיה שלנו. התמקמנו בספינה באזור הקפטן והבחורה שהסבירה, ממש בחרטום, בקומה
השניה, שם היתה תצפית מעולה על הנוף ולמרות הקור המקפיא והכואב ממש, לא משנו
ממשמרת הלוויתנים שלנו. לפתע פתאום, דווקא מהכיוון ההפוך לנו, נישמעה קריאה, כולם
החלו לרוץ כמו משוגעים לכיוון הקריאה, שכניראה בישרה על לוויתן במים, גם אנחנו
רצנו, אך עוד לפני שהבנו מי נגד מי, כבר שמענו הסבר על סוג הלוויתן הניצפה. איזה
ניצפה? מי ראה משהו בכלל? אבל כולם משתפים פעולה עם ההסבר. אמרתי לעצמי שאם כל
השיט נקבל הסברים על לוויתנים מדומים, אין ספק ש"אכלנו אותה", כל
הסיטואציה היתה די מצחיקה, דמיינו חבורת אנשים רציניים ומכובדים שרצים כמו מטורפים
לכיוון מסויים כדי לנסות לראות לוויתן שספק ניראה וספק לא ניראה.. האמת שהסקפטיות
שלי גברה ובכל זאת, שילמנו כל כך הרבה כסף, כנראה שבכל זאת יש פה משהו בכל השיט
המוזר הזה..
בינתיים השמים התבהרו והפכו כחולים ויפים,
השמש יצאה ומידי פעם הצליחה קצת לחמם אותנו, מי הים היו חלקים ואנחנו הבנו שאנו
בני מזל של ממש.
חזרנו למקום משמרתנו כשלפתע דווקא אנחנו
השמענו קריאה ועוד קריאה ועוד קריאה, כן, כן, הצלחנו לזהות לוויתנים יוצאים מהמים
לשאוף אויר ואחריהם עוד די רבים וזה היה מרגש מאוד.
העיניים שלנו פתחו מיומנות
לזהות בין הגלים את קפיצות הלוויתנים, עמדנו מתוחים, חוששים לפספס משהו, היה לנו
קר, ( בין 5-10 מעלות) האף נזל, אבל לא משנו ממקומנו מלבד פה ושם במהירות להתחמם לרגע ולחזור. האמת
שזה השתלם, לפתע מצאנו עצמנו בתוך להקת כלבי ים ענקית. (כל הנקודות במים אלו כלבי ים)
אלו יצורים מתוקים, שוחים
להם על הגב, עושים פוזות, כבר היה שווה, מי צריך לוויתנים לאחר מראה משובב שכזה.
רצינו להישאר במחיצתם עוד, אבל הרי המטרה היא לוויתנים, אז המשכנו לאזור מהמם של
פיורד עם מים מתוקים, אזור של כניסת הנהר, מפלי אינספור מההרים סביב, שם אמור
להיות הלוויתן הכחול, שעם התבגרותו הופך לאפור ואז ללבן. עד עכשיו ראינו לוויתן
שחור די קטן מסוג מינקי, ועכשיו חייבים לסמן וי גם על הכחול. צריך אז נמשיך.. איזו
דרך מהממת וציורית, ההרים סביב כמובן אדומים- כתומים וזה מוסיף עוד יופי. הלויתן
הכחול לא נימצא, אבל לנו זה כבר לא כל כך שינה, היינו מאושרים, מלאי חוויות ומאוד
מרוצים! שלוש שעות של שיט מלא אדרנלין וכיף, עברו בהנאה מרובה.
ירדנו מההפלגה ומהרנו לקחת מעבורת מהעיירה
הסמוכה
st simeon .נותרו לנו 45 דקות, בדיוק למעבורת של 14:00.
נספיק.
הגענו אל המעבורת בדיוק בזמן, איזו חוויה
להיכנס עם קראוון ענק לבטן אוניה, ניראה כמו מגרש חניה של קניון, רק צפוף יותר.
בכניסה מדדו את הקראוון וקבעו אורך של 9.2 מטר. בדקו כמה אנשים אנחנו והראו לנו
מחירון. משלמים על פי אורך הרכב וגם על פי מספר אנשים. מפתיע עד כמה זה יקר!!
הסתובבנו בתוך המעבורת, שיש בה מושבים כמו
במטוס, מסעדה,ענקית ומפוארת. בדרך, לא תאמינו אבל צפינו בלוויתן הכחול, זה שלא
מצאנו בשייט הלוויתנים, מצחיק.. דווקא על המעבורת פגשנו בו.
אז השלמנו את שיט
הלוויתנים שלנו על המעבורת
שנטע כינה "מערבולת" ויכולנו לומר בסיפוק שגם את הכחול שבעצם בים היה
לבן, ראינו.
זהו, הסתיים הרומן שלנו עם הים להיום, בהחלט מיצינו. המשכנו
ביום כחול ומקסים בנסיעה אל העיר הקרובה . שם עצרנו במודיעין וקיבלנו המון מידע
מאשה מקסימה שרק רצתה להסביר עוד ועוד. לאחר שהילדים שכבו לישון המשכנו בדרכנו
לעיירהsaint-fabien שם גם החננו את הקראוון
מאחורי תחנת דלק בסמוך לפארק ביק, פארק טבע שחשבנו לטייל בו. בלילה כשחיפשנו מקום
להחנות, גילינו עיירה קטנטנה שבתיה נושקים לסנט לורנס- לשון הים העצומה שמכונה נהר
ומלווה אותנו כבר כברת דרך ארוכה.
בבוקר,התעוררו הילדים ונסענו לגדות הנהר
כדי לאכול ארוחת בוקר.
2/10/12
איזה בוקר משגע קידם את פנינו, ממש אביב.
הילדים ירדו אל החוף והחלו לאסוף מינים רבים של צדפים וצדפות שכמותם לא ניראים
בארצנו. הם אפילו גילו צדפות חיות וכרמל מיהר להחזירן אל המים שלא ימותו. איזה
אושר, איזה חופש משכר, איזה כיף שאפשר להחנות את הבית היכן שרק רוצים ולאכול ארוחת
בוקר מול נוף מרגיע ונעים. איזה אושר להתחיל את היום ברוגע ולהרגיש ששום דבר לא
בוער ושהזמן לא בורח מהר מידי ושבעצם הרגע הוא החשוב ולא משנה מה יבוא אחריו...
לאחר ארוחה טובה וחילוץ עצמות על גדות
האגם, המשכנו לנו בנסיעתנו.
כבר למדנו עם הזמן להסתדר בלי צורך לחנות
בקמפינגים. מוצאים בקלות פתרונות יצירתיים להתרוקן וגם להתמלא. מוצאים ברזים
להתחבר אליהם ומקומות לרחיצת מכוניות למלא מים. ואפילו אינטרנט חיצוני ליד
מקדונלד. ובעצם כשיש הכל {חוץ מכביסה}, לא צריך לחפש קמפ ואפשר להחנות בכל מקום
בעצם, כי קנדה בטוחה ונעימה ודי ריקה.
ההרגשה שאנחנו כל הזמן בתוך הבית היא מאוד
נוחה ומספקת רוגע ובטחון. אפשר ברגע לעצור וללכת לישון, להתקלח, לאכול, לשרותים,
כל כך נוח!!
לאחר האתנחתא הקצרה, אמשיך ואספר שהמשכנו
בנסיעתנו עדיין על גדות הנהר שניראה בעצם כמו ים, כיוון שהוא מאוד רחב, עד הגענו
לעיירה MATANE בה ניתקלנו בטורבינות ענקיות לייצור חשמל. היו שם עשרות על עשרות
של טורבינות והמחזה היה מאוד מרשים.
על הכבישים ראינו גם משאיות שמובילות עוד
כנפיים של טורבינות ומקרוב אפשר להבחין עד כמה הן ענקיות! עצרנו בהמשך לארוחת
צהרים ליד פארק של אופניים וסקטבורד. בקנדה יש המון כאלה. הילדים עשו מהפארק גן
משחקים מיוחד עבורם, כיוון שהוא היה ריק זה לא הפריע לאיש.
מאוחר יותר הגיעו חברה
לבושים כמו בסרטים, עם כובעים ובגדים מרושלים ואופני פעלולים קטנות כאלה והחלו
לערוך פעלולי אופנים. נהננו מאוד והיה קשה לעזוב את המקום.
משם החלטנו לקצר את
הדרך שלנו דרך העמק. נסענו בכביש עוצר נשימה ממש! אגמים אינספור, הרים צבועי אדום
נישאים בצדדים, בתים מטופחים בתוך אחואים ירוקים שלא ניגמרים, נחלים. הדרך לקחה
אותנו בינות יערות סבוכים בכבישים נידחים ןבלתי סלולים, לבדנו נוסעים בעליות
וירידות תלולות,
בטוחים שעוד רגע ניפגוש איזה אייל או דוב. אך כמובן שלא דובים
למרות שכן יער.. אט, אט החל להחשיך ואנחנו החלטנו שיש גבול להרפתקנות שלנו וכדאי
להתווכח עם הג"י פי אס שמתעקש לקצר בדרכים המוזרות הללו, בחושך אנו נוסעים
בדרכים סלולות ומיושבות. אז עלינו לכביש נורמלי ולא ירדנו ממנו, למרות רצונותיו של הג"י פי ידידנו.
ושוב לאחר שעצרנו בדרך לארוחת ערב קלה, התרוקנות
והתמלאות, המשכנו ענבל ואנכי להתקדם בדרך בעוד הילדים ישנים. עצרנו לאחר עוד
שעתיים נסיעה בעיר Bathurst. אל העיר מוביל גשר ענק שכשעוברים בו ניראה כאילו ממש קופצים אל
תוך האוקיאנוס. האוקיאנוס מקיף את שני
צידי הגשר וניגלה רק כשעולים על הגשר, מראה מהמם, התחושה היא כאילו ששטים עם
הקראוון באוקיאנוס. מצאנו מקום חניה באיזה מרכז חנויות והופ.. לישון.
3/10/12
עוד יום מדהים מקדם את פנינו והפעם אנו
נוסעים לאכול ארוחת בוקר אל מול נופי האוקיאנוס האטלנטי, אליו התחבר הסנט לורנס.
הילדים וענבל יוצאים לעשות קצת ספורט ובנתיים אני מכינה ארוחת בוקר. לאחר ארוחת
הבוקר יצאנו כולנו לטייל בטיילת לאורך המים. הילדים מצאו גן משחקים קטן ונהנו
להוציא אנרגיה, ענבל ואני ניצלנו את הזמן לשיחה וצעידה שקטות ולקצת זמן של יחד-
לבד. היה ממש רגוע וכיף. המשכנו בנסיעתנו הארוכה, עם מוזיקה טובה ברקע, הרבה כפרים
קטנים וציוריים ורוגע ניפלא מצד הילדים. את הדרך הפסקנו לארוחת צהריים, על שפת
האוקיאנוס בנקודה יפה באחת העיירות בדרך. לאחר ארוחת הצהריים הלכתי לטייל עם
הילדים לאורך האוקיאנוס, ליוו אותנו מדרונות דשא עצומים והילדים, במיוחד נטע וכרמל
נהנו לטפס מעלה, מעלה ולהתגלגל על הדשא עד למטה במהירות. כמה שמחה וכמה אושר, כמה
צחוקים, אלו רגעים יפים, פשוטים ומתוקים ואיך אפשר ללמוד מהילדים להנות משברירי
הרגע המופלאים הללו.
בדרך גם מצאנו פטריות מוזרות ונטע נהנה לנשוף בצמח שמזכיר את
הסבא- סביון שלנו ולפזר את זרעיו ברוח. האכלנו את השחפים והדגים בשאריות האוכל
שלנו ונהננו מרגעים קסומים. אלו חוויות שיחקקו בליבנו לעד. המשכנו לנו בדרכנו הלאה
לכיוון אי הנסיך אדוארד. איש נחמד שבמקרה עצרנו ליד המוסך שלו, התעקש להראות לנו
את הדרך, לפתע הוא ניכנס למכוניתו והורה לנו לנסוע אחרין והוביל אותנו עד הכביש
שהיינו צריכים. איזה מקסים, כך סתם, איש טוב באמצע הדרך והאמת שבקנדה, זה לא נדיר
בכלל...
לאחר הפגישה עם האיש הנחמד, החלטנו דווקא
להיכנס לעיר shediac ולא להמשיך אל האי.
[אל תגלו לו, שלא יתאכזב, כל כך השקיע..}.
בעיר אכלנו גלידה במקדונלד שבו כבר נישארנו לחניית לילה לאחר מילוי מים והתרוקנות,
מקלחות וארוחת ערב. אלו חיים טובים!!
הערב עבר על ענבל ועלי בנסיונות להיכנס אל
הבלוג ולכתוב. אך משום מה לא הצלחנו להיכנס ולכתוב, היה כתוב לנו שאנו חסומים וזה
עשה לנו ממש מצב רוח ירוד. עד אחת בלילה ניסינו וניסינו ללא הצלחה, לבסוף מותשים
הלכנו לישון. באמצע הלילה היה רעש , תנועה ערה של אנשים שבאים לאכול במקדונלד הפתוח 24 שעות. ענבל נאלץ לקום ולהזיז את המגורון למקום אחר, לצערנו גם הוא לא היה שקט.. לילה קשה עבר על כוחותינו....
מדהים!
השבמחקהילדים מקסימים, הנופים ואתם כמובן,
כל הכבוד,
תחזיקו מעמד ותצברו חוויות,
מגיע לכם.
תהנו מכל רגע!
נשיקות מאיתנו.