16/12/12
התחלנו
את יומנו בנסיעה לכיוון ניו אורלינס. החלטנו לרדת מהכביש הראשי כדי לחוות את
הנופים, הטבע, האנשים יותר מקרוב ולא רק לחלוף במהירות. בדרך ( כביש 90 ) ליווה אותנו חוף ים
בלתי ניגמר, עם חופים לבנים ועצומים בגודלם וים שקט, שקט. מן העבר השני של הכביש
ניצבו להן עשרות אחוזות. בתים מפוארים, כאלה שרואים רק בסרטים על שטחים ענקיים,
ברכות, שערים, קישוטים. יכולנו להבחין גם בבתים הבנויים על כלונסאות גבוהות
במיוחד, כמובן כנגד ההצפות הרבות באזור.
כך המשכנו לנסוע, מביטים ומישתאים, עד
שבאופק יכולנו כבר להבחין בניו אורלינס. בנינים, גשרים, אגם ענק. הגענו אל העיר
והחלטנו לנסוע קודם כל לכיוון הנמל שם נימצא עולם המארדי גראס {"יום שלישי
השמן"}.
מה-12 בפברואר מתקיים בעיר קרנבל ענק ומאוד מפורסם הניקרא" מארדי
גרא". זהו קרנבל שמוצאו קתולי והוא נחגג כבר מאות שנים. הרחובות מתמלאים
תהלוכות ענק. עגלות מעוצבות בשלל צבעים, תחפושות בולטות ומצועצעות. אנשים זורקים
מחרוזות לכל עבר וגם תופסים כמובן, שותים, שמחים, רוקדים ומשתוללים. בתקופה זו
המוני תיירים צובאים על רחובות העיר. ידענו שלצערנו לא נוכל להיות שותפים לקרנבל,
אך שישנם מחסנים עצומים בהם ניתן לצפות בעגלות , תחפושות וההכנות לקרנבל הקרב ובא.
אם כך, הגענו לעולם ה"מארדי גרא". כיוון שהיה זה יום ראשון רחובות העיר
היו ריקים ויכולנו לחנות ללא בעיה, איזה כיף! אל החניה הוביל אותנו אדם נחמד שהגיע
בדיוק ברגע הנכון לעזור לנו. ניכנסנו אל המקום הססגוני והמרהיב, עוטה שמחה פורימית
וצבעוניות אין קץ. הצטרפנו לסיור במקום. הסיור החל בהתחפשות שטותניקית שכזו. עטינו
על עצמנו תחפושות וכובעים והצטלמנו להנאתנו. כבר יכולנו לחוש קרנבל באויר. לאחר
מכן צפינו בסרט על מקורות וההסטוריה של הקרנבל ואז יצאנו לסיור במחסנים הענקיים.
בסיור ניתן לראות המון עגלות ובובות צבעוניות שהיו שותפות בתהלוכות בשנים קודמות
וגם את ההכנות לשנה הנוכחית. בניית הבובות והעגלות שנושאות אותן עורכת חודשים.
מתכננים סקיצות, חותכים קרטונים עבים ומדביקים כדי ליצור עובי ועומק. עוטפים בנייר
חום, מציירים וצובעים. אחר כך מלבישים הכל על העגלות. עג סוף ינואר הכל צריך להיות
מוכן.
 |
| עגלה בשלב ראשון של בניה |
 |
| עגלה מוכנה לצביעה |
לאחר שהסתיים הסיור המשכנו לנו לשוטט, כשלפתע הגענו אל בחורה נחמדה שעבדה על
אחת העגלות. היא הדביקה חרוזים קטנים על גבי תמונה , כך שהכל ניראה נוצץ. היא שאלה
את הילדים אם הם רוצים לעזור לה בעבודה והם מאוד התלהבו. כך קרה שמצאנו את עצמנו
יושבים וגוזרים חרוזים, ממיינים על פי צבעים ומדביקים, האמת היא שאנחנו הפחות
מוכשרים גזרנו ושקד המוכשרת הדביקה. הבחורה מאוד התלהבה מהעבודה המדוייקת שלה.
חלפה לה שעה ואנו עדיין גוזרים ומדביקים, נהנים מכל רגע ומהמחשבה שאנו חלק
מהקרנבל. בשלב מסויים הגיע חבורה של צעירים מכל העולם, שלומדים שנה על מילגה
מהממשלה. היתה צעירה מסין, צעיר מאפגניסטן, בחור מבוליביה ואחת ממקסיקו. כשהם שמעו
שהתנדבנו לעזור הם מייד הצטרפו אלינו וניהלנו שיחות מרתקות על החיים במדינות שלהם.
התידדנו, הצטלמנו ורשמנו לעצמנו עוד חוויה אדירה. בנתיים הילדים לא רצו לזוז ולכן
המשכנו בתרפיית החרוזים.{כמעט נירדמתי...}.
והנה מגיחים השד יודע מהיכן שני גברים
מבוגרים ששואלים אותי כמה זמן אנו כבר עובדים כך. מתחילה להתפתח שיחה ומסתבר שאחד
מהם יהודי{התחיל לדבר איתי יידיש, סבתא, אני צריכה עזרה...}. השני הוא מנהל המקום
בכבודו ובעצמו. איזה כבוד! לאחר כשעה וחצי הצלחנו לסחוב את הילדים בקושי רב
מהמקום, לא לפני שכל אחד מהם לקח שרשרת למזכרת. עכשיו נותר לנו לבחור קמפ ולהתמקם.
שלוש אפשרויות עמדו לפנינו. קמפ יקר מאוד שממוקם בתוך העיר במרחק הליכה מהרובע
הצרפתי בו נטייל מחר. קמפ במרחק של 20 דקות נסיעה שממנו יש הסעות לעיר בתשלום. וקמפ
רחוק יותר שיש בו הסעות חינם. בסופו של דבר נסענו אל זה הרחוק מקווים שעשינו בחירה
נכונה. הבחירה בסופו של דבר היתה מדהימה, אך את זאת גילינו רק למחרת.
מחר צפוי גשם
בעיר. האמריקאים ממכנים זאת סופה. כל דבר כאן זו סופה, מרוב סופות השתבשה דעתם.
ניסינו לחשוב מה נוכל לעשות בגשם, בימי שני כל המוזאונים סגורים וזו די בעיה.
החלטנו שעל אף התחזית הקודרת, יהיה בסדר. הכנו תיקים לבוקר והלכנו לישון אופטימים.
17/12/12
בלילה
לא ירד גשם ובבוקר היה סגרירי וטיפטף כל הזמן. ארזנו גם מטריות והחלטנו לקחת סיכון
ולצאת לטייל בעיר על אף הגשם. עלינו על השאטל של הקמפ ובמהרה התברר לנו שהנהג הוא
לא רק נהג אלא גם מדריך תיירים מעולה.
הוא הוביל אותנו על פני מקומות מענינים בדרך
והחל לספר לנו ולהסביר דברים מרתקים. קודם כל למדנו על העיר עובדות חשובות. מרכז
העיר, אזור הרובע הצרפתי הוא האזור הגבוה ביותר בעיר. 6 מטרים מעל פני הים בלבד.
ישנם אזורים נמוכים יותר וגם כאלה שנימצאים בגובה -2 מתחת לפני הים. העיר מוקפת
בנהר המיסיסיפי ובאגם גדול וזאת הסיבה שבכל סופה העיר מוצפת. בשל גובהה הנמוך, העיר מוצפת תמידית בשל הגשמים הרבים ולכן
כדי להתקיים ולשרוד פועלות בעיר כל הזמן משאבות השואבות את המים. לכל אורכו של נהר
המיסיסיפי הרימו סוללה מוגבהת כדי למנוע הצפה . בנוסף פועלים שני סכרים שמנתבים
מים מהנהר ומהאגם הרחק מהעיר במקרה של סופות חזקות. עם זאת בכל שנה הנזקים מהסופות
נעשים חמורים יותר ויותר. ב-2005 בסופה קתארינה, הוצפה העיר בשל האגם שהציף אותה.
חלקים נירחבים מהעיר נהרסו ושוקמו מחדש.
רבים ניספו וזו היתה טרגדיה נוראית. גם בקיץ הזה פקדה את העיר סופה בשם
אייזיק{שמות חביבים, יש להם לסופות}. העיר נותרה ללא חשמל יותר משבוע בחום בלתי
ניסבל. כדי לחיות בעיר הזאת, צריך כל הזמן להילחם באיתני הטבע, אך הם תמיד בסופו
של דבר, יותר חזקים מהאדם! אם כך מדוע מקימים עיר במקום כל כך גרוע? כיוון שבמאה
השמונה עשרה הדבר החשוב ביותר היו נתיבי הסחר הימיים והגנה מפני אויבים, שני דברים
שהתקיימו בצורה הטובה ביותר במיקום העיר הנוכחי.
הנהג המקסים המשיך להוביל אותנו ברחובות כשהוא מציג לפנינו שכונה שבה בתים
ארוכים בעלי שתי כניסות, אחת לפנים ואחת מאחור. הכניסות שימשו לירי משני כיוונים
בתקופת המערב הפרוע. ממש כמו בסרטים. יכולנו ממש לדמיין את הקובויס יורים
ומתחבאים, עולים על הסוס ודוהרים...
עברנו
ברחובות של אחוזות מאוד מפוארות, חלקן הגדול נישתמרו מן המאה ה-18. בעלי האחוזות
שילמו מיסים על מספר הרחובות שעליהם השתרעה האחוזה, לכן רבים מהם שרצו לחסוך כסף,
בנו אחוזות מאוד צרות אך גבוהות. אחוזות המשתרעות לרוחב מעידות על עושר
בעליהן.{יותר עשירים מעשירים}. שמענו גם
סיפור פיקנטי המסביר מדוע לאחוזות ישנם שני גרמי מדרגות בכניסה, אחד מימין ואחד
משמאל. מדוע?? כיוון שנשות האצולה באותם ימים היו לובשות שמלות נפוחות וארוכות
אותן היו צריכות להרים כשעלו במדרגות. אם אדון היה רואה את הקרסוליים שלהן הוא היה חייב להתחתן איתן. כדי
למנוע נישואין שכאלה, עלו הנשים מגרם מדרגות אחד והגברים מהגרם האחר. נחמד לא?
עברנו
גם ברחוב של כנסיות, יש 27 כנסיות בעיר שרובן מרוכזות ברחוב אחד. אפילו המקדונלד
שביקש לבנות סניף ברחוב, בנה אותו בצורת כנסיה!
שמענו
על מפורסמים רבים שגרים בניו אורלינס כמו ג'וני דפ, בראד פיט ואנג'לינה
ועוד...{לכבוד הוא לנו}. חלפנו על פני
צילומי סרט, מסתבר שכל חודש יש פה צילומים למספר סרטים ולעיתים קרובות אף עוצרים
את התנועה לכבוד הצילומים. לאורך כל הדרך ליוו אותנו עצי אלון מרשימים בגודלם.
רבים מהם בני 500 שנים. על חלקם עדיין תלויות מחרוזות מה"מארדי גרא" של
שנה שעברה.
הגענו סוף, סוף, אל הרובע
הצרפתי שהוא בעצם ספרדי, כל המיבנים ספרדים אך בשל הצרפתים שהגיעו לשם מקוויבק
קנדה במאה השמונה עשרה, בת המלחמה בין בריטניה לצרפת, קוראים לו הרובע הצרפתי.
שיהיה...
כבר
בתחילת טיולנו לא יכולנו שלא לעצור בבית קפה הכי מפורסם בעיר, כדי להנות ובעצם
לחגוג על הסופגניות המעולות שלו שמה שמייחד אותן הוא הרי אבקת הסוכר שמרעיפים
עליהן. ישבנו בבית הקפה העמוס, הזמנו שוקו וסופגניות ונהננו מכל ביס וגם מהאוירה
המיוחדת.
המשכנו בדרכנו אל תוך השוק, עוברים ברחובות צרים וציוריים, בניינים ספרדם
עם מרפסות מעוטרות ומסולסלות ששרכים נישפכים מהן מטה אל הרחוב. מקסים.
המשכנו לטייל כשלפתע ניתקלו עיננו במקום לאריגת
שטיחים. ניכנסנו אל המקום, שם אשה מקסימה הדגימה לנו את עבודתה בנול האריגה ואף
נתנה לנו לעזור לה לדחוף אותו.{עבודה פיסית קשה ביותר}.
במקום פגשנו 7 חתולים
שמנים וגם משפחה נחמדה שילדיה לומדים בחינוך הביתי ולכן יכולים לטייל להם בכיף עם
הוריהם וללמוד תוך כדי. בהמשך הדרך עצרנו בחנות תופים. כרמל היה חייב כמובן לתופף.
הוא נימשך לזה כל כך... המוכרת הסנגאלית התרשמה מאוד מהנגינה שלו ואמרה שאפשר
לשמוע שהוא מוכשר לכך. כאות להערכתה, היא נתנה לכרמל שרשרת עם תוף.
את אחד מהתופים כרמל אהב במיוחד. היה זה תוף שניתן
לתופף עליו משני צידיו. התלבטנו אם לקנות אותו ליום הולדתו של כרמל בעוד חודש.
המשכנו
הלאה אל מיפעל סיגרים. נחנקנו מהעשן והריח ובכל זאת הצלחנו להתרשם בעבודה הפשוטה
והמסורתית הזאת. למרות שהמקום מעודד מאוד עישון, החלטנו דווקא להיגמל. לכן חוץ
מלהריח את הטעמים השונים, אין לנו מושג מהו הטעם האמיתי.
ממש
ליד מפעל הסיגריות ניצב לו מרכז המבקרים. בפתחו סמל של רשות הגנים הלאומיים שאנו
מכירים בדרך כלל מפארקים של טבע בהם אנו מטיילים. כיוון שניו אורלינס היא אתר שימור
בינלאומי היא שייכת גם לגנים הלאומיים. עיני הילדים אורו, אולי יש כאן ג'וניור
רנג'רס ונוכל לאסוף עוד סיכות...
ניכנסנו,
שאלנו וכן! יש ! התישבנו במרכז המבקרים והתחלנו ללמוד ולמלא את החוברת. נעזרנו
רבות ברנג'ר המקומי והעשרנו את ידיעותנו על המקום. למדנו שעתה עם חסימת המיסיסיפי
על ידי סוללות נוצרה בעיה חמורה. אין מעבר של חול מהנהר ולכן הקרקע שוקעת עוד ועוד
ויש פחות ופחות יבשה ויותר ויותר מים. טוענים שניו אורלינס תעלם לגמרי בעוד
100-200 שנים. למדנו על כלי הנגינה השוים והמקורות שלהם, על המאכלים ועוד. הילדים
קיבלו סיכות ותעודות ג'וניור רנג'ר וצעדנו לחפש מסעדה.
מצאנו אחת שיש בה גםאוכל
לילדים וגם מאכלים מסורתיים. ענבל ואני ניסינו כמובן את המסורתיים. מנה אחת היתה
מעולה והשניה פחות. ככה זה כשמנסים... ברחובות העיר צפינו גם בכמה מפעלי ממתקים.
בכולם
מכינים עין ממתק עשוי מייפל ואגוזים. יכולנו לעקוב אחר תהליך הכנתו. המייפל רותח
ומבעבע בפיילה ענקית, מוסיפים אגוזים ואז יוצקים על ניירות עגולים. כשזה מתקרר,
עוטפים.
צעדנו
על הטיילת ליד הנהר. ניתקלנו באנדארטה לזכר השואה שעיצב יעקוב אגם. המשכנו אל
המעבורת, סתם כך, לשוט הלוך חזור.איתנו עלו כל מיני אנשים מפוקפקים ומוזרים וגם
זוג ישראלי שגר עתה בקליפורניה והתחברנו איתו על הטיילת. היה נחמד לדבר עברית!
כשחזרנו מהשיט השעון הורה על 17:00. בעוד 45 דקות, תגיע ההסעה לקחת אותנו. עלינו
למהר. החלטנו לחזור לחנות ולקנות לכרמל את התוף. שקד רצתה שרשרת שראתה בתחילת
היום.
התפצלנו. ענבל וכרמל רצו מאל התוף ואנחנו ניגשנו לקנות שרשרת. כולם יצאו
מרוצים ומאושרים.
חזרנו אל הקמפ שוב בסיור מודרך. עברנו ברחוב שניקרא "עיר
המתים" כיוון שכל הרחוב מלא בבתי קברות. בתי הקברות כאן שונים ממה שראינו עד
היום. בכל בית אבן קבורות משפחות שלמות, דורות שלמים ולכן הקברים ענקיים, מפלצתיים
ממש. בנוסף על כך הם גם גבוהים בשל המים המציפים כל מקום.
ראינו
אלונים כל כך עתיקים, עד שהענפים שלהם ממש מונחים על הרצפה. הם מכונים בשל כך
" אלונים הולכים". עברנו ליד המוני אורות בצורות מצורות שונות לכבוד
הכריסמס. היה מקסים! הנהג המדהים הזה הוא הסיבה שבחירת הקמפ התבררה כמעולה.
הרווחנו סיורים, סיפורים וכיף ענק.
כדרך אגב הנהג גם סיפר לנו שהוא חי עם משפחתו
בקמפ. גם ילדיו לומדים בחינוך ביתי. פשוט מדהים כמה נפוץ פה החינוך הביתי.
חזרנו
אל הקראוון עייפים ומאוד מרוצים. התחלנו מקלחות והכנות לשינה כשלפתע פתאום דפיקות
על הדלת. מי זה? הבחור שהסיע אותנו פותח את הדלת ועמו שתי בחורות וילדה. הן חייבות
לפגוש אתכם הוא זורק בחטף ונעלם... ההתרגשות סביבנו רבה, הן שמעו שאנחנו מישראל
ושמחר אנו כבר עוזבים והיו מוכרחות לראות ולדבר איתנו. הזמנו אותן כמובן להיכנס,
התוודענו איש אל רעהו. הן היו אמא, בת וחברה של האם. אוהבות ישראל מושבעות, בראשן
האמא שמאוד התרגשה מהזכות הגדולה שנפלה בחלקה לפגוש אותנו. היא חזרה ואמרה כמה היא
אוהבת את ישראל והיהודים וכמה אנו העם הניבחר. בהמשך התברר לנו שהיא מאמינה אדוקה
ביותר, רפובליקנית. היא הרעיפה עלינו אהבה וברכות בכמויות והתרגשה עד דמעות. קראנו
עבורה בתנך. היא גם סיפרה לנו על החיים המענינים שלה. רוב הזמן הם חיים בקראוון
ונודדים ממקום למקום. בעלה מהנדס שעוזר בתיקון הנזקים שהותירה אחריה הסופה קתארינה
מ-2005 והם נודדים עמו. ילדיה לומדים בבית{כמובן}. הביקור נימשך ונימשך, ההתרגשות
לא פסקה, חיבוקים, נשיקות, פוליטיקה, דת, ובעיקר עוד חוויה ענקית לקינוח היום.
אין
כמו המיפגשים המופלאים, המרתקים והמפתיעים הללו "על הדרך", זכינו!
לסיום
הגיגים בנושא מזג האויר. כל כך מדהים לעבור ממזג אויר קיצי, לחורפי, לסתוי
ולאביבי, לעיתים במהלך שבוע אחד. בדרום פלורידה היה לנו חם ולבשנו קצר, בצפון
פלורידה פגשנו גשם וקור וחזרנו אל לבוש ארוך. בלואיזיאנה אפור וגשום אבל די חם ולח
ולא ממש ברור מה אמורים ללבוש. אני מוצאת את עצמי בין ארוך לקצר ולא באמת יודעת מה
ללבוש. בקרוב נעבור שוב מחום לקור מקפיא של שלג. פשוט מדהים! כל עונות השנה
בעירבוביה במהלך כמה חודשים.
תודה
על ההקשבה. עכשיו אני יכולה ללכת לישון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה